בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פינה אישית

שליטה בעיני היא תהליך מוסכם, שנבנה צעד אחר צעד, מסע מאתגר, מרתק, יצרי, סוחף וממכר, המערב את הראש, הגוף, הנשמה והלב, ששני הצדדים לומדים בו זה על זו, זה מזו ועל עצמם
תוך כדי המסע המשותף.

אך לפני שיוצאים למסע על השולטת לקבל את השליטה מהנשלט, לדעת שהוא אכן רוצה בכך, רוצה להיות שלי, להתמסר לי, לתת לי להוביל.
הנכונות שלו להישלט על ידי צריכה לבוא מתוך רצון והסכמה מלאים - שלו, לא מתוך כפיה ולא מתוך לחץ כלשהו שלי עליו, אלא מתוך הכרה שלו,
שהוא באמת ובתמים רוצה ומוכן לכך - פיזית ונפשית.

לא קל להיות נשלט - הצורך העז, הכמיהה לשליטה על כל גווניה, הרצון והפחד בו-זמנית לאבד שליטה. זה דורש הרבה משאבי נפש, הכרות ומתן אמון רב בצד השולט,
בטחון ותחושה, שזהו האדם שבידיו אפשר 'להפקיד את המפתחות', להתמסר בלב שלם וללא חשש ולהרגיש שזהו מקום בטוח שבו ניתן לבטא בגלוי ובחופשיות כל דבר, כי הוא בידיים טובות...
מרגע שאותה הסכמה שלו ניתנת לי, אני רשאית לפעול כראות עיני - כמובן במסגרות ובמגבלות ה-SSC וגבולות, שהנשלט מציין.
זה דורש ממני אחריות, הבנה, תשומת-לב, הקשבה לו, לצרכיו, לפנטזיות שלו ודאגה לשלומו הפיזי והנפשי – עד כמה שזה תלוי בי.
ומכאן ואילך – כשלשני הצדדים – השולטת והנשלט - יש נכונות ורצון משותפים לצאת יחד למסע המיוחד במינו הזה, שאינו דומה לשום דבר אחר, השמים הם הגבול, או אולי גם הם לא...

****************************************************************
הרהורים על שליטה ונושאים אחרים, שמעסיקים אותי.
שירים, שאני אוהבת ומשמעותיים עבורי, המדברים בעד עצמם.
וכל מה שעולה בדעתי בפינה האישית שלי כאן בכלוב.
============================================

הערה לתשומת ליבם של הקוראים:
אין חובה לקרוא את הבלוג שלי ובוודאי, שאין חובה להגיב לפוסט זה או אחר.
במידה ובחרתם להגיב, אנא עשו זאת בטעם ולענין הפוסט. תגובות לא עניניות או בלתי הולמות, בעיני, יימחקו ללא היסוס!
לפני 17 שנים. 13 ביולי 2006 בשעה 5:39

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=42884&blog_id=16211

את הפוסט הנ"ל ("חדשות משעממות") העליתי לפני שבועיים ומאז החדשות הולכות ונהיות גרועות יותר ויותר ורחוקות מלהיות 'משעממות'. כמו שציינתי שם אני ילידת הארץ וכל השנים גדלתי כאן באוירה של מלחמות, או בין מלחמות וזה כל כך מעיק וכל כך מתיש. אנחנו חיים לנו את חיי היום יום שלנו וכך צריך להיות באמת, ומדי פעם 'שוכחים' איפה אנחנו חיים, אבל כל הזמן קיים האי-שקט הזה, גם אם מתחת לפני השטח, הדאגה הזאת לקיומנו כאן, לקרובים, למכרים ולכולם בעצם. אני חוזרת על אותן שאלות ששאלתי: "מתי הארץ הזאת תשקוט? האם זה יקרה אי פעם? האם לנצח נחייה על חרבנו?".
לצערי, אין לי תשובה לשאלות הללו.
נקווה לסוף שבוע רגוע עד כמה שאפשר ולבשורות טובות!

במבית{בעלי} - שואלת את השאלות יחד איתך יקירTי...
מתי ?!
ואכן נקווה לפחות לסוף שבוע רגוע...
גם אותי מדהים כל פעם מחדש...איך זה הפך להיות חלק מהחיים היומיומיים שלנו...אבל עובדה...שפשוט התרגלנו...
סוג של השרדות כנראה....
}{
לפני 17 שנים
Madame T​(שולטת) - זאת הבעיה בדיוק, במביתי, ש"התרגלנו". נכון שאין ברירה ואי אפשר היה לשרוד אחרת, אבל אני כל פעם שואלת את עצמי - עד מתי???

ואעפ"י כן ולמרות הכל - "עוד לא אבדה תקוותנו"....
}{
לפני 17 שנים
צ'יטה​(שולט) - באלוהים אמא, כמה שאני שונא את המלחמה
}{
לפני 17 שנים
Madame T​(שולטת) - גם אני, גם אני, גם אני!
}{
לפני 17 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י