-
בלוגים
פינה אישית
שליטה בעיני היא תהליך מוסכם, שנבנה צעד אחר צעד, מסע מאתגר, מרתק, יצרי, סוחף וממכר, המערב את הראש, הגוף, הנשמה והלב, ששני הצדדים לומדים בו זה על זו, זה מזו ועל עצמם
תוך כדי המסע המשותף.
אך לפני שיוצאים למסע על השולטת לקבל את השליטה מהנשלט, לדעת שהוא אכן רוצה בכך, רוצה להיות שלי, להתמסר לי, לתת לי להוביל.
הנכונות שלו להישלט על ידי צריכה לבוא מתוך רצון והסכמה מלאים - שלו, לא מתוך כפיה ולא מתוך לחץ כלשהו שלי עליו, אלא מתוך הכרה שלו,
שהוא באמת ובתמים רוצה ומוכן לכך - פיזית ונפשית.
לא קל להיות נשלט - הצורך העז, הכמיהה לשליטה על כל גווניה, הרצון והפחד בו-זמנית לאבד שליטה. זה דורש הרבה משאבי נפש, הכרות ומתן אמון רב בצד השולט,
בטחון ותחושה, שזהו האדם שבידיו אפשר 'להפקיד את המפתחות', להתמסר בלב שלם וללא חשש ולהרגיש שזהו מקום בטוח שבו ניתן לבטא בגלוי ובחופשיות כל דבר, כי הוא בידיים טובות...
מרגע שאותה הסכמה שלו ניתנת לי, אני רשאית לפעול כראות עיני - כמובן במסגרות ובמגבלות ה-SSC וגבולות, שהנשלט מציין.
זה דורש ממני אחריות, הבנה, תשומת-לב, הקשבה לו, לצרכיו, לפנטזיות שלו ודאגה לשלומו הפיזי והנפשי – עד כמה שזה תלוי בי.
ומכאן ואילך – כשלשני הצדדים – השולטת והנשלט - יש נכונות ורצון משותפים לצאת יחד למסע המיוחד במינו הזה, שאינו דומה לשום דבר אחר, השמים הם הגבול, או אולי גם הם לא...
****************************************************************
הרהורים על שליטה ונושאים אחרים, שמעסיקים אותי.
שירים, שאני אוהבת ומשמעותיים עבורי, המדברים בעד עצמם.
וכל מה שעולה בדעתי בפינה האישית שלי כאן בכלוב.
============================================
הערה לתשומת ליבם של הקוראים:
אין חובה לקרוא את הבלוג שלי ובוודאי, שאין חובה להגיב לפוסט זה או אחר.
במידה ובחרתם להגיב, אנא עשו זאת בטעם ולענין הפוסט. תגובות לא עניניות או בלתי הולמות, בעיני, יימחקו ללא היסוס!
לפני 18 שנים. 17 ביולי 2006 בשעה 18:27
אני קוראת מה שכתבתי כאן בימים האחרונים, זה נשמע כמו איזה "יומן מלחמה". בסה"כ ימים ספורים בלבד, אבל זה נראה כבר המון זמן. כשנמצאים במתח כנראה שכל יום נראה כמו נצח, ביחוד שאני כרגע לא עובדת. אין לי סבלנות לקרוא. לראות טלויזיה כל היום לא טוב (חדשות, כלומר), אבל גם סתם לראות סרט לא כל כך מתחשק. בקיצור, תקופה שצריך לעבור אותה וזה לא קל. אחד המצבים שקשים לנו הם מצבים של חוסר שליטה ואי-ודאות. אני מניחה מן הסתם שהמבצע הזה לא יימשך עוד לאורך זמן וסה"כ גם אני הייתי רוצה שהתוצאות יהיו כאלה שהאיום הזה מצפון יוסר מעלינו, עד כמה שזה ניתן, אבל בינתים יש מין תחושה כזאת של המתנה דרוכה, בזמן שאחרים עושים את המלאכה וצריך לסמוך עליהם שהם יודעים מה הם עושים ופשוט להמתין. אין הרבה מה לעשות. אני שואלת את עצמי אם כל מה שעברתי במהלך השנים כאן בארץ עוזר לי להתמודד עכשיו עם המצב או שמעלה כל מיני זכרונות מחוויות בעבר, שלא היו קלות בעיתות מלחמה מסוג זה או אחר. צריך לשמור על "נורמליות" עד כמה שניתן במצב שהוא לחלוטין לא נורמלי, אבל אין הרבה ברירות.
מאחלת לכולנו שקט ושלווה!