השליטה שלי נבנית לאט, באופן יסודי ועמוק, ומחלחלת פנימה לגוף ולנפש. זהו תהליך, שנמשך לאורך זמן,
זה לא 'זבנג וגמרנו', לכן קראתי לפוסט זה 'ריצה למרחקים ארוכים'.
בעידן הוירטואלי אנשים מחפשים לא פעם סיפוקים וריגושים מידיים, כאלו שלרוב נשרפים וכלים מהר מאד
מאחר שאין להם בסיס מוצק ועמוק די הצורך כדי לבנות קשר ממשי, מרגש ומתמשך.
לילימיי כתבה פוסט בבלוג שלה, שלאחר מכן העלתה כ'יצירה מקורית' באתר, וברשותה אני מצטטת כאן מתוכו את המילים
אליהן התחברתי ביותר:
[הקטע המלא מופיע כאן: https://thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=35938]
ריגושים ריגעיים.
אנשים מחפשים ריגושים ריגעיים.
חולפים.
אני לא חובבת ריגושים חולפים.
אני אוהבת ריגושים, מתמשכים.
כאלו הנבנים אט אט, מתוך הכרות
ולא מתוך אינטנסיביות של ריגוש וירטואלי...
כזה שנשרף בלהבה, עוד לפני
שקרם עור וגידים....
סשנים מזדמנים, בודדים, מלאכותיים, בלתי קשורים אינם מענינים אותי. כמו כן, אין לי ענין ב'כניעה אינסטנט'.
אני רוצה שהנשלט שלי יהיה שלי כי הוא רוצה בכך,כי הוא מכיר אותי, עצמי – על יתרונותי וחסרונותי -
ובשל מי שאני הוא בוחר בי להיות השולטת שלו.
שכן בעיני הנשלט מכתיר את מלכתו. ברור שהיא צריכה להיות מעונינת בו, לרצות לשלוט בו, לשייך אותו אליה,
אבל הבחירה בסופו של דבר היא שלו...
לשם כך דרושים אורך רוח, התמדה, נכונות – משני צידי השוט – אבל אני מאמינה שעבודת הכנה יסודית,
הכרות מעמיקה והולכת וחדירה מנטלית עמוקה לנפשו של הנשלט הם היסודות לקשר שיחזיק לאורך זמן. כל זאת,
בעיתוי המתאים והנכון לשני הצדדים. וכשהקשר מתממש והוא אמיתי וחי ובוער, אין טוב ממנו, כפי שכתבה לילימיי:
ואני, אני אוהבת עור וגידים.
שרירים המשתרגים, תחת מאמץ
של איפוק, וטירוף פנימי
וכמיהה למגע ציפורניי, המשוחות ארגמן
וכריות אצבעותיי הקרירות,
עד למגע כף ידי החמה.
אני אוהבת את המגע הפיזי, האינטימי עם הנשלט, את התחושה הממשית, הבלתי-אמצעית,
את המבט בעיניים של ה'צעצוע האנושי' ממין זכר, שנכנע לי, שהופך להיות שלי ורק שלי...
זהו קשר עמוק, כואב, חודר, בוער, מרגש עד העצם... וכשזה כך – השמים הם הגבול..............