-
בלוגים
פינה אישית
שליטה בעיני היא תהליך מוסכם, שנבנה צעד אחר צעד, מסע מאתגר, מרתק, יצרי, סוחף וממכר, המערב את הראש, הגוף, הנשמה והלב, ששני הצדדים לומדים בו זה על זו, זה מזו ועל עצמם
תוך כדי המסע המשותף.
אך לפני שיוצאים למסע על השולטת לקבל את השליטה מהנשלט, לדעת שהוא אכן רוצה בכך, רוצה להיות שלי, להתמסר לי, לתת לי להוביל.
הנכונות שלו להישלט על ידי צריכה לבוא מתוך רצון והסכמה מלאים - שלו, לא מתוך כפיה ולא מתוך לחץ כלשהו שלי עליו, אלא מתוך הכרה שלו,
שהוא באמת ובתמים רוצה ומוכן לכך - פיזית ונפשית.
לא קל להיות נשלט - הצורך העז, הכמיהה לשליטה על כל גווניה, הרצון והפחד בו-זמנית לאבד שליטה. זה דורש הרבה משאבי נפש, הכרות ומתן אמון רב בצד השולט,
בטחון ותחושה, שזהו האדם שבידיו אפשר 'להפקיד את המפתחות', להתמסר בלב שלם וללא חשש ולהרגיש שזהו מקום בטוח שבו ניתן לבטא בגלוי ובחופשיות כל דבר, כי הוא בידיים טובות...
מרגע שאותה הסכמה שלו ניתנת לי, אני רשאית לפעול כראות עיני - כמובן במסגרות ובמגבלות ה-SSC וגבולות, שהנשלט מציין.
זה דורש ממני אחריות, הבנה, תשומת-לב, הקשבה לו, לצרכיו, לפנטזיות שלו ודאגה לשלומו הפיזי והנפשי – עד כמה שזה תלוי בי.
ומכאן ואילך – כשלשני הצדדים – השולטת והנשלט - יש נכונות ורצון משותפים לצאת יחד למסע המיוחד במינו הזה, שאינו דומה לשום דבר אחר, השמים הם הגבול, או אולי גם הם לא...
****************************************************************
הרהורים על שליטה ונושאים אחרים, שמעסיקים אותי.
שירים, שאני אוהבת ומשמעותיים עבורי, המדברים בעד עצמם.
וכל מה שעולה בדעתי בפינה האישית שלי כאן בכלוב.
============================================
הערה לתשומת ליבם של הקוראים:
אין חובה לקרוא את הבלוג שלי ובוודאי, שאין חובה להגיב לפוסט זה או אחר.
במידה ובחרתם להגיב, אנא עשו זאת בטעם ולענין הפוסט. תגובות לא עניניות או בלתי הולמות, בעיני, יימחקו ללא היסוס!
לפני 17 שנים. 27 ביולי 2006 בשעה 12:52
בכל הסיטואציה ההזויה הזאת שאנו חיים בה כבר כשבועיים חשבתי לעצמי עד כמה אנחנו לוקחים את חיי היום-יום השגרתיים שלנו כמובנים מאליהם בלי לחשוב פעמיים, וכך אמנם זה אמור להיות. לא חשבתי שיגיע רגע שאחשוש לצאת לרחוב בשעות מסוימות, לטייל ברגל, ללכת לים, לצאת לעבודה בבוקר, הדבר הכי בנאלי שיש. אפילו על פעולות שגרתיות כגון להתקלח אני חושבת פעמיים, אם עכשיו זה הזמן ה"מתאים" או שלדחות את זה ליותר מאוחר בשעות הערב.
מתגעגעת כבר לחזור לשיגרה, לשקט, לשלווה, להנות מהעיר היפה שלנו, מהחוף היפה, לשבת בבית קפה בהנאה וללא דאגה. אני מקווה מאד שהממשלה וצה"ל יודעים מה ואיך לעשות, כי בסופו של דבר אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. טוב שיש לנו תמיכה בעולם וביחוד זו של ארה"ב, אך השורה התחתונה היא ש"אם אין אני לי – מי לי". אף אחד לא יבוא להושיענו אלא אנו עצמנו בלבד.
ובינתים צריך הרבה כוחות נפש להחזיק מעמד למרות האיום המרחף מעל ראשינו. מקווה שהכל יסתיים במהרה ועל הצד הטוב ביותר.
