-
בלוגים
פינה אישית
שליטה בעיני היא תהליך מוסכם, שנבנה צעד אחר צעד, מסע מאתגר, מרתק, יצרי, סוחף וממכר, המערב את הראש, הגוף, הנשמה והלב, ששני הצדדים לומדים בו זה על זו, זה מזו ועל עצמם
תוך כדי המסע המשותף.
אך לפני שיוצאים למסע על השולטת לקבל את השליטה מהנשלט, לדעת שהוא אכן רוצה בכך, רוצה להיות שלי, להתמסר לי, לתת לי להוביל.
הנכונות שלו להישלט על ידי צריכה לבוא מתוך רצון והסכמה מלאים - שלו, לא מתוך כפיה ולא מתוך לחץ כלשהו שלי עליו, אלא מתוך הכרה שלו,
שהוא באמת ובתמים רוצה ומוכן לכך - פיזית ונפשית.
לא קל להיות נשלט - הצורך העז, הכמיהה לשליטה על כל גווניה, הרצון והפחד בו-זמנית לאבד שליטה. זה דורש הרבה משאבי נפש, הכרות ומתן אמון רב בצד השולט,
בטחון ותחושה, שזהו האדם שבידיו אפשר 'להפקיד את המפתחות', להתמסר בלב שלם וללא חשש ולהרגיש שזהו מקום בטוח שבו ניתן לבטא בגלוי ובחופשיות כל דבר, כי הוא בידיים טובות...
מרגע שאותה הסכמה שלו ניתנת לי, אני רשאית לפעול כראות עיני - כמובן במסגרות ובמגבלות ה-SSC וגבולות, שהנשלט מציין.
זה דורש ממני אחריות, הבנה, תשומת-לב, הקשבה לו, לצרכיו, לפנטזיות שלו ודאגה לשלומו הפיזי והנפשי – עד כמה שזה תלוי בי.
ומכאן ואילך – כשלשני הצדדים – השולטת והנשלט - יש נכונות ורצון משותפים לצאת יחד למסע המיוחד במינו הזה, שאינו דומה לשום דבר אחר, השמים הם הגבול, או אולי גם הם לא...
****************************************************************
הרהורים על שליטה ונושאים אחרים, שמעסיקים אותי.
שירים, שאני אוהבת ומשמעותיים עבורי, המדברים בעד עצמם.
וכל מה שעולה בדעתי בפינה האישית שלי כאן בכלוב.
============================================
הערה לתשומת ליבם של הקוראים:
אין חובה לקרוא את הבלוג שלי ובוודאי, שאין חובה להגיב לפוסט זה או אחר.
במידה ובחרתם להגיב, אנא עשו זאת בטעם ולענין הפוסט. תגובות לא עניניות או בלתי הולמות, בעיני, יימחקו ללא היסוס!
לפני 17 שנים. 19 באוקטובר 2006 בשעה 9:04
מרגישה לאחרונה מעין אי-שקט, חוסר-מנוחה, ציפייה לבאות, תחושה שמשהו צריך לקרות – משהו טוב אני מקווה, כמובן. כלפי חוץ אני רגועה ושלווה, אבל מבפנים משהו רוחש לו, רוצה להתפרץ החוצה. מין סיר לחץ מבעבע כזה. מעניין מה יקרה כשהאדים יתפרצו החוצה.
יש לנו שליטה על חלק מהדברים, שקורים בחיינו, אבל יש דברים אחרים שהינם לגמרי לא בשליטתנו, בלתי-צפוייים לחלוטין. לפעמים תלויים וקשורים באנשים אחרים שנכנסים לתוך חיינו. יש לי מין אמונה כזאת שלא סתם אנשים נקרים בדרכנו, יש איזו סיבה לכך. הם מעשירים אותנו בצורה כזו או אחרת, אנחנו מעשירים אותם. יש להם איזה תפקיד בחיינו. לפעמים הם רק אורחים לרגע, לפעמים הם נשארים לאורך זמן. כל אחד מהם מלמד אותנו משהו, לטוב ולרע. גם מהרע אפשר להפיק לקחים וללמוד, או להפוך את היוצרות ולעשות ממנו משהו טוב.
