לפני 17 שנים. 6 בנובמבר 2006 בשעה 18:05
אני קוראת בבלוגים לא מעטים של נשים, שהן עצובות, פגועות, כואבות, ואני שואלת את עצמי, מה עם הגברים, הם לא כואבים, או שפשוט לא מספרים ולא מדברים, או שנחשפים פחות מהנשים?
פינה אישית
שליטה בעיני היא תהליך מוסכם, שנבנה צעד אחר צעד, מסע מאתגר, מרתק, יצרי, סוחף וממכר, המערב את הראש, הגוף, הנשמה והלב, ששני הצדדים לומדים בו זה על זו, זה מזו ועל עצמםתוך כדי המסע המשותף.
אך לפני שיוצאים למסע על השולטת לקבל את השליטה מהנשלט, לדעת שהוא אכן רוצה בכך, רוצה להיות שלי, להתמסר לי, לתת לי להוביל.
הנכונות שלו להישלט על ידי צריכה לבוא מתוך רצון והסכמה מלאים - שלו, לא מתוך כפיה ולא מתוך לחץ כלשהו שלי עליו, אלא מתוך הכרה שלו,
שהוא באמת ובתמים רוצה ומוכן לכך - פיזית ונפשית.
לא קל להיות נשלט - הצורך העז, הכמיהה לשליטה על כל גווניה, הרצון והפחד בו-זמנית לאבד שליטה. זה דורש הרבה משאבי נפש, הכרות ומתן אמון רב בצד השולט,
בטחון ותחושה, שזהו האדם שבידיו אפשר 'להפקיד את המפתחות', להתמסר בלב שלם וללא חשש ולהרגיש שזהו מקום בטוח שבו ניתן לבטא בגלוי ובחופשיות כל דבר, כי הוא בידיים טובות...
מרגע שאותה הסכמה שלו ניתנת לי, אני רשאית לפעול כראות עיני - כמובן במסגרות ובמגבלות ה-SSC וגבולות, שהנשלט מציין.
זה דורש ממני אחריות, הבנה, תשומת-לב, הקשבה לו, לצרכיו, לפנטזיות שלו ודאגה לשלומו הפיזי והנפשי – עד כמה שזה תלוי בי.
ומכאן ואילך – כשלשני הצדדים – השולטת והנשלט - יש נכונות ורצון משותפים לצאת יחד למסע המיוחד במינו הזה, שאינו דומה לשום דבר אחר, השמים הם הגבול, או אולי גם הם לא...
****************************************************************
הרהורים על שליטה ונושאים אחרים, שמעסיקים אותי.
שירים, שאני אוהבת ומשמעותיים עבורי, המדברים בעד עצמם.
וכל מה שעולה בדעתי בפינה האישית שלי כאן בכלוב.
============================================
הערה לתשומת ליבם של הקוראים:
אין חובה לקרוא את הבלוג שלי ובוודאי, שאין חובה להגיב לפוסט זה או אחר.
במידה ובחרתם להגיב, אנא עשו זאת בטעם ולענין הפוסט. תגובות לא עניניות או בלתי הולמות, בעיני, יימחקו ללא היסוס!
Madame T(שולטת)
-
אני יודעת שהם לא כאלה, וחשבתי עליך כשכתבתי את הפוסט הזה, כי אתה דווקא בין אלה שכן חושפים.
}{
}{
לפני 17 שנים
ניני
-
אני חושבת שאצל גברים,
באופן כללי, בכתיבה שלהם,יש שמדברים על הכאב ישירות ויש שהדברים נמצאים אי שם בין השורות.
לכולנו אותן רגשות ואנחנו כואבים,
מתרגשים, וכו' מאותם דברים,
בעוצמות שונות כמובן, אבל כואבים.
באופן כללי, בכתיבה שלהם,יש שמדברים על הכאב ישירות ויש שהדברים נמצאים אי שם בין השורות.
לכולנו אותן רגשות ואנחנו כואבים,
מתרגשים, וכו' מאותם דברים,
בעוצמות שונות כמובן, אבל כואבים.
לפני 17 שנים
Madame T(שולטת)
-
אין לי ספק שגם הגברים מרגישים וכואבים, אבל משום מה הם יותר סגורים (ברוב המקרים), ובאמת צריך בדרך כלל לדלות בין השורות ולגלות את הכאב, כשהוא ישנו.
לפני 17 שנים
kamor(נשלט)
-
גברים גם כואבים.
נשים פשוט יותר קיצוניות מגברים.
וגם התגובות שלהן יותר קיצוניות.
לכן יותר נפוץ שנשים כותבות על כאבם , כי זו דרך להתמודד עם הקיצוניות הזאת.
גבר יעדיף לשתוק.
נשים פשוט יותר קיצוניות מגברים.
וגם התגובות שלהן יותר קיצוניות.
לכן יותר נפוץ שנשים כותבות על כאבם , כי זו דרך להתמודד עם הקיצוניות הזאת.
גבר יעדיף לשתוק.
לפני 17 שנים
Madame T(שולטת)
-
ראשית קמאורי תודה על התשובה הרצינית.
אתה באמת חושב שנשים יותר קיצוניות מגברים? או שהן פשוט מביעות יותר כאב, שהן חשות מאשר הגברים, שגם הם כואבים?
אתה באמת חושב שנשים יותר קיצוניות מגברים? או שהן פשוט מביעות יותר כאב, שהן חשות מאשר הגברים, שגם הם כואבים?
לפני 17 שנים
kamor(נשלט)
-
כן , נשים יותר קיצוניות מגברים מבחינה רגשית כמובן.
ובגלל זה הן נוטות לדבר על המצב בכדי לחזור לפורפורציה.
תגובה מוגזמת למקרים חסרי חשיבות זו תכונה מאוד נפוצה אצל נשים.
שלא תביני אותי לא נכון , זאת לא ביקורת
גם לגברים לא חסר. את הרבה פעמים לא יודעת מה גבר מרגיש כי הוא שותק ולא משתף.
כן , נשים יותר קיצוניות מגברים מבחינה רגשית כמובן.
ובגלל זה הן נוטות לדבר על המצב בכדי לחזור לפורפורציה.
תגובה מוגזמת למקרים חסרי חשיבות זו תכונה מאוד נפוצה אצל נשים.
שלא תביני אותי לא נכון , זאת לא ביקורת
גם לגברים לא חסר. את הרבה פעמים לא יודעת מה גבר מרגיש כי הוא שותק ולא משתף.
לפני 17 שנים
Madame T(שולטת)
-
"גם לגברים לא חסר. את הרבה פעמים לא יודעת מה גבר מרגיש כי הוא שותק ולא משתף."
זה בדיוק הענין. אני בטוחה שגברים נפגעים וכואבים וקשה להם, לא יודעת אם באותה רמה ובאותה עוצמה כמו נשים או לא, ו'הגזמה' היא ענין יחסי וסובייקטיבי ביותר, אבל אי אפשר באמת לדעת, כי ברוב המקרים הם שותקים ולא משתפים. דווקא העובדה, שנשים מספרות ומדברות מקלה עליהן, כך נראה לי בכל אופן.
זה בדיוק הענין. אני בטוחה שגברים נפגעים וכואבים וקשה להם, לא יודעת אם באותה רמה ובאותה עוצמה כמו נשים או לא, ו'הגזמה' היא ענין יחסי וסובייקטיבי ביותר, אבל אי אפשר באמת לדעת, כי ברוב המקרים הם שותקים ולא משתפים. דווקא העובדה, שנשים מספרות ומדברות מקלה עליהן, כך נראה לי בכל אופן.
לפני 17 שנים
לא סתם אישה(נשלטת){octopus}
-
ב"גברים ממאדים, נשים מנוגה" כתוב על ההבדל הזה בין גברים לנשים.
הגבר מתכנס בתוך עצמו (מדמים את זה למערה) ויוצא משם רק כשיש לו פתרון.
אישה צריכה לדבר על זה עד שהיא נרגעת, גם אם אין פתרון. לכן מעגלי הנשים הם חשובים כל כך.
זה גם מה שקורה כאן בבלוגים או בפורומים.
הגבר מתכנס בתוך עצמו (מדמים את זה למערה) ויוצא משם רק כשיש לו פתרון.
אישה צריכה לדבר על זה עד שהיא נרגעת, גם אם אין פתרון. לכן מעגלי הנשים הם חשובים כל כך.
זה גם מה שקורה כאן בבלוגים או בפורומים.
לפני 17 שנים
Madame T(שולטת)
-
גברים לא נוטים לשתף בדרך כלל, ואילו לנשים זה משהו חיוני. מסכימה איתך שמעגלי הנשים, ההזדהות, השיתוף, הדיבור על כך, החיבוק, התמיכה הם כל כך חשובים.
לפני 17 שנים
tch(נשלט)
-
גברים כואבים וכותבים על כאבם,לפעמים כנשים ואפילו יותר.
אישית,אני נוטה לשתף,דברים שכואבים לי,זהו דרכי לפרוק את כאבי,בכתיבה,ולבכות,לא מתבייש להודות בכך שאני בוכה,אין בכך להמעיט מגבריותי.
אישית,אני נוטה לשתף,דברים שכואבים לי,זהו דרכי לפרוק את כאבי,בכתיבה,ולבכות,לא מתבייש להודות בכך שאני בוכה,אין בכך להמעיט מגבריותי.
לפני 17 שנים
Madame T(שולטת)
-
לדעתי, אין כל בושה בכך שגבר בוכה, להיפך, וזה בוודאי לא ממעיט מגבריותו.
ואני בהחלט מעריכה גברים, שכותבים על כאבם ומשתפים בו אחרים. רק שההתרשמות שלי, שהיא ודאי כוללנית ולא עקב 'מחקר' מעמיק, היא שמרבית הגברים די סגורים ושומרים את הדברים לעצמם.
אני יודעת שבמקרה הפרטי שלך עברת אסון כבד וטוב, שיכולת לחלוק אותו עם אחרים ולקבל תמיכה ונחמה.
ואני בהחלט מעריכה גברים, שכותבים על כאבם ומשתפים בו אחרים. רק שההתרשמות שלי, שהיא ודאי כוללנית ולא עקב 'מחקר' מעמיק, היא שמרבית הגברים די סגורים ושומרים את הדברים לעצמם.
אני יודעת שבמקרה הפרטי שלך עברת אסון כבד וטוב, שיכולת לחלוק אותו עם אחרים ולקבל תמיכה ונחמה.
לפני 17 שנים