נושא, שכבר העליתי בעבר, אבל מצאתי לנכון להעלותו שוב:
בכל קשר שהוא לכל צד ישנם האינטרסים האישיים שלו. יש לו צרכים, רצונות, דחפים, תשוקות, פנטזיות, משאלות, שהיה רוצה למלא אותם בצורה כזו או אחרת. באופן טבעי הוא מצפה שהפרטנר שלו לקשר ימלא אותם, עד כמה שניתן. השאלה מה קורה בקשר של שליטה, שבעיני איננו קשר שוויוני בין הצדדים, אלא קשר שבו צד אחד (הנשלט כמובן) מתמסר לצד השני - השולטת. ברור שצריכה להיות התאמה ביניהם מבחינת הציפיות הכלליות מהקשר, כימיה פיזית, כימיה נפשית, הבנה, תקשורת טובה וכן הלאה. השאלה שאני שואלת את עצמי היא עד כמה הצד הנשלט, שאמור לשרת את הצד השולט, יהיה מוכן לוותר על הצרכים שלו, או לפחות להעמידם בסדר עדיפות משני לאלו של השולטת. זה דורש ויתור על האגו שלו, התאפקות, דחיית הסיפוקים המידיים שלו, מסירות אמיתית. לא שהוא אמור לבטל את עצמו לחלוטין בפני השולטת, לא לזאת כוונתי, אבל יש פה אקט של מה שנקרא באנגלית – selflessness בניגוד ל-selfishness. זה מבחן של מידת הנכונות והמוכנות האמיתית של העבד להתמסר לשולטת שלו, לדעתי, ובוודאי לא פשוט. לא מעט פונים אלי כשברור לי שהדבר היחיד או העיקרי לפחות שמנחה אותם הוא סיפוק הצרכים שלהם-עצמם. ולא שזה לא טבעי ואנושי, אבל בעיני סותר את מהות הקשר של השליטה. בצורה כזאת יוצא שהשולטת הופכת בסה"כ למעין "מכשיר" להגשמת הצרכים והפנטזיות שלהם ולא מעבר לכך וזה משהו שלא מתאים לי כלל. אין לי שום בעיה או התנגדות לשמוע את הפנטזיות של הנשלט ואף לשלב אותן בקשר ביננו אם זה מתאים גם לי, אבל אני מצפה ממנו להעמיד בראש מעייניו את הצרכים והרצונות שלי. זה לא קל, אני יודעת. זה דורש בגרות נפשית ורצון אמיתי לשרת ולהתמסר ולקבל סיפוק מעצם השרות וההתמסרות, גם אם זה אומר שהנשלט צריך לוותר במידה מסויימת על ה"עצמי" שלו. אין ספק שחשוב לי איך הנשלט מרגיש ותמיד אבדוק ואעקוב אחרי תגובותיו הפיזיות, הנפשיות ואדאג לשלומו מכל הבחינות, אבל אצפה ממנו להעמיד אותי במקום הראשון, שירגיש שאני באמת המלכה שלו - מתוך הסכמה, הכרה ובחירה מלאה בכך.
לפני 17 שנים. 1 בינואר 2007 בשעה 16:10
