-
בלוגים
פינה אישית
שליטה בעיני היא תהליך מוסכם, שנבנה צעד אחר צעד, מסע מאתגר, מרתק, יצרי, סוחף וממכר, המערב את הראש, הגוף, הנשמה והלב, ששני הצדדים לומדים בו זה על זו, זה מזו ועל עצמם
תוך כדי המסע המשותף.
אך לפני שיוצאים למסע על השולטת לקבל את השליטה מהנשלט, לדעת שהוא אכן רוצה בכך, רוצה להיות שלי, להתמסר לי, לתת לי להוביל.
הנכונות שלו להישלט על ידי צריכה לבוא מתוך רצון והסכמה מלאים - שלו, לא מתוך כפיה ולא מתוך לחץ כלשהו שלי עליו, אלא מתוך הכרה שלו,
שהוא באמת ובתמים רוצה ומוכן לכך - פיזית ונפשית.
לא קל להיות נשלט - הצורך העז, הכמיהה לשליטה על כל גווניה, הרצון והפחד בו-זמנית לאבד שליטה. זה דורש הרבה משאבי נפש, הכרות ומתן אמון רב בצד השולט,
בטחון ותחושה, שזהו האדם שבידיו אפשר 'להפקיד את המפתחות', להתמסר בלב שלם וללא חשש ולהרגיש שזהו מקום בטוח שבו ניתן לבטא בגלוי ובחופשיות כל דבר, כי הוא בידיים טובות...
מרגע שאותה הסכמה שלו ניתנת לי, אני רשאית לפעול כראות עיני - כמובן במסגרות ובמגבלות ה-SSC וגבולות, שהנשלט מציין.
זה דורש ממני אחריות, הבנה, תשומת-לב, הקשבה לו, לצרכיו, לפנטזיות שלו ודאגה לשלומו הפיזי והנפשי – עד כמה שזה תלוי בי.
ומכאן ואילך – כשלשני הצדדים – השולטת והנשלט - יש נכונות ורצון משותפים לצאת יחד למסע המיוחד במינו הזה, שאינו דומה לשום דבר אחר, השמים הם הגבול, או אולי גם הם לא...
****************************************************************
הרהורים על שליטה ונושאים אחרים, שמעסיקים אותי.
שירים, שאני אוהבת ומשמעותיים עבורי, המדברים בעד עצמם.
וכל מה שעולה בדעתי בפינה האישית שלי כאן בכלוב.
============================================
הערה לתשומת ליבם של הקוראים:
אין חובה לקרוא את הבלוג שלי ובוודאי, שאין חובה להגיב לפוסט זה או אחר.
במידה ובחרתם להגיב, אנא עשו זאת בטעם ולענין הפוסט. תגובות לא עניניות או בלתי הולמות, בעיני, יימחקו ללא היסוס!
לפני 17 שנים. 15 באפריל 2007 בשעה 10:12
משהו שהעליתי לפני מספר חודשים, אבל עדין אקטואלי בעיני. מצאתי לנכון להעלותו שוב:
שמתי לב שכיום, בהשוואה לעבר, אני הרבה פחות מתרגשת מדברים – לטוב ולרע. אני מדברת על מצבים יום-יומיים, רגילים, לא על מצבי חירום, חלילה. אולי זה ענין של גיל וניסיון בחיים. אבל למיטב זכרוני, פעם הייתי הרבה יותר מתרגשת, כועסת, מתרגזת וכו'. זה לא אומר שזה לא קורה לי גם כיום, שלא אכפת לי מדברים, אבל העוצמות השתנו. פעם הכל היה נראה לי או חשוב, או חשוב מאד.... כיום כבר פחות. פחות לוקחת ללב מפעם, יותר עוברת לסדר-היום על דברים. הכל יחסי כמובן. כי אם יש משהו שנראה לי ששווה להשמיע את קולי לגביו או להלחם עבורו או נגדו או מה שלא יהיה, אעשה זאת באותו להט של פעם. אבל כנראה שעם הזמן נהייתי, יחסית לעצמי כמובן, יותר שלווה ורגועה. יותר שלמה עם עצמי ופחות מוטרדת ממה שאחרים חושבים או אומרים. ושוב, לא מתוך חוסר ענין או חוסר אכפתיות, אלא כי אני יותר מודעת לעצמי, למי שאני וטוב לי עם זה.
בכל אופן, למרות האמור לעיל, לא ממליצה לחפש דרכים להרגיז אותי, כי עקרבית תמיד נשארת עקרבית ולפעמים היא גם עוקצת :)
