נשואה כבר 8 שנים
ווואלה נגמר הסוס
לא מהצד שלי..
בכל אופן זו דעתי
תגידו לי אתם..
אין את החוויות הקטנות
או החופשות מידי פעם
אין את הריגוש
או האהבה
יש את ה״תגיע הביתה״
קח תילדים ותן לי לצאת
כל יום נגמר ככה
קשה לי כבר להיות איתו
לא מושך
לא גברי
הוא כן אבהי
ועם הילדים
וכל הזמן דורש גם אותי סביבם
לי זה יותר קשה.
יש לי כמה חסכים
כמו זה שהתחתנתי בגיל 19
משידוך
לא הייתי בשום מקום לפני
וכמובן לא יצאתי עם אף אחד לפני.
עכשיו, לא אכפת לי
שהכל יישאר ככה
אבל קצת..
קצת ריגוש
למה הכל תמיד סביבם?
למה אף פעם לא להפתיע
למה להיות תמיד דעוך כזה
פרצוף של אבל
מבואס
עם ביטחון עצמי בריצפה
בא לי להגיד לו
שמע
לא מסופקת
לא בא לי עוד
אבל מפחדת לפגוע
הוא לא ייקח את זה כשיפור
אלא זה ידרך עליו יותר
אני מתחמקת ממנו
ממגע איתו
מתחמקת כבר מהכל
נמאס לי פשוט
אפשר להעביר עליי ביקורת
אבל אני מוצאת בחוץ את הכיף
הלוואי היה לי את זה בבית.
אני כן אמינה
למשל ההוא שבחוץ
שאיתו אני מבלה
מספק אותי
אז לא מחפשת עוד
זה מספיק לי.
הלוואי היה לי סיפוק בבית שלי
שיהיה כיף לחיות
באותו בית
עם הילדים
בלי הרגשה של פספוס
להיות מסופקת.
בפנים
