ללמוד כל יום ולא לדעת דבר

היא שכבה לידי, הגוף עדיין רועד, הנשימה עדיין לא חזרה לקצב נורמלי. הפנים אדומות, השיער פזור, סימני השיניים שלי עדיין בולטים על הכתף. אני משכתי אותה אליי, יד אחת על הגרון - לא לוחצת, סתם מחזיקה. כדי שהיא תרגיש.

"שלוש" לחשתי לה באוזן. "כמה זמן לקח לך להגיע לשלוש?"

היא פתחה עיניים, עדיין מטושטשות. "אני... אני לא יודעת."

"עשרים דקות" עניתי. "בפעם הבאה, חמש-עשרה."

היא צחקה, חלש. "אתה... רציני?"

"תמיד" עניתי, ונשכתי לה בצוואר. "למה את חושבת שאני מחזיק לך עכשיו את הגרון? כדי שהגוף שלך יזכור איך זה הרגיש כשעשיתי את זה ברגע שאמרתי לך 'עוד אחת'."

היא התכווצה קצת. "פאק..."

"בדיוק" אמרתי. "ראית? גם עכשיו, סתם מלחישה - והכוס שלך כבר מגיבה."

היא הסתובבה אליי, העיניים רחבות. "איך אתה יודע?"

משכתי לה בשיער, לא חזק - מספיק כדי שהראש יטה לאחור. "כי אני קורא אותך כל הזמן. הנשימה שלך השתנתה. הירכיים התכווצו. את לא יכולה להסתיר ממני כלום."

היא בלעה רוק. "אתה... אתה תמיד ככה?"

"רב עם עצמי?" חייכתי. "תמיד. בדיוק עכשיו אני חושב - בפעם השנייה שאחזתי לך בגרון, בזמן שזיינתי אותך, ראיתי שהנשימה השתנתה אחרת מהפעם הראשונה. למה? מה עשיתי שונה?"

"אתה רציני?" היא נשמעה כמעט כועסת. "אתה חושב על זה עכשיו?"

"איך אני אמור להשתפר אם לא?" עניתי, ומשכתי לה עוד קצת בשיער. "תשובי לי. מה היה שונה?"

היא שתקה רגע. "בפעם השנייה... דחפת יותר עמוק. בדיוק כשאחזת."

"נכון" אמרתי. "וזה גרם לך לגמור חזק יותר. ראיתי. אז בפעם הבאה אני אעשה את זה מהתחלה."

היא הביטה בי. "פעם הבאה?"

"יש תמיד פעם הבאה" עניתי, ומשכתי אותה על הגב. "תמיד יש מה לשפר."

העיניים שלה התרחבו. "עכשיו?"

"לא עכשיו" חייכתי, ועברתי אצבע לאורך הגרון שלה. "עכשיו אני לומד. בפעם הבאה אני מיישם."

היא בלעה שוב, הנשימה מואצת. "אתה משוגע."

"אני הרב" תיקנתי אותה, והנחתי יד על הכוס שלה. עדיין רטובה. "לא בקטע דתי. במובן של מישהו שלא מפסיק לשאול שאלות."

חדרתי אצבע, לאט. היא נאנחה.

"רואה?" אמרתי. "עכשיו אני בודק כמה זמן לוקח לך להתאושש. כמה מהירה את חוזרת להיות מוכנה."

"ל...למה?" היא בקושי הצליחה לדבר.

"כי בפעם הבאה," אמרתי, והוספתי עוד אצבע, "אני רוצה לגרום לך לגמור ארבע. ואני צריך לדעת כמה זמן צריך לעבור בין שלוש לארבע."

היא סגרה עיניים, הגוף מתוח. "פאק... אתה לא נח על זרי הדפנה אפילו..."

"אף פעם" עניתי, ועקמתי את האצבעות. היא התכווצת סביבי. "זה מה שעושה אותי טוב. אני לא מפסיק לרבב עם עצמי. לא מפסיק להשתפר."

היא פתחה עיניים, הביטה בי. "ומה... מה אתה רואה עכשיו?"

חייכתי, והוצאתי את האצבעות. "שאת מוכנה מהר יותר ממה שחשבתי. אולי בפעם הבאה לא צריך לחכות בכלל."

היא נאנחה. "אתה... אתה לא רציני."

משכתי אותה על הבטן, יד אחת על העורף. "אני תמיד רציני. וזה בדיוק הקטע - אני לא חושב שאני יודע הכל. אני לומד אותך. כל פעם מחדש."

היא פנתה ראש, הביטה בי מהצד. "וזה הכינוי שלך? הרב?"

"כן" עניתי, ונשכתי לה בישבן. "כי אני לא מפסיק לשאול שאלות. לא מפסיק לגדול. ולא מפסיק להשתפר."

היא חייכה, למרות הנשימה הכבדה. "זה די סקסי, אתה יודע."

"מה?"

"שאתה לא חושב שאתה מושלם. שאת עדיין רוצה להיות יותר טוב."

שתקתי רגע, מחזיק את העורף שלה. "אז תגידי לי - איזה רגע היום הכי הזרים אותך?"

היא צחקה, חלש. "אתה לא עוצר, נכון?"

"לעולם לא" עניתי, ומשכתי בשיער. "זה מה שהופך אותי לאדם טוב יותר. ולשולט טוב יותר."