עץ. עומד ככה לבדו. טוב לא לגמרי לבדו, תכף נסביר. אבל מבחינת הצמחיה, אין סביבו עצים אחרים. קצת דשא או עשב, לא ברור אם זה בשדה או בחצר. אבל העץ הוא עץ בודד. מין עץ מסכן שכזה.
אבל לא עוד. העץ כבר לא בודד. העץ שלנו, יש לו חברה חדשה. מישהי, נערה, במין גלימת לילה כזאת, לבנבנה. אומנם היא עומדת וגבה אל העץ, אבל העץ הוא עץ. לא מבחין. די לו בכך שהנערה מחבקת לו את הגזע.
שניה, משהו לא לגמרי ברור. היא עומדת וגבה אל העץ, ובכל זאת מחבקת אותו? איך? כיצד? למה?
ובכן, זה די פשוט להסביר. זה מפני שמעבר לעץ, שמעבר לגב שלה, שם מאחור, ידיה אזוקות זו לזו. באזיקי פלדה שכאלה. אל תספרו לי שאין לכם מושג למה אני מתכוון. אזיקי פלדה, המחזיקים את שורשי כף היד, ומחוברים זה לזה בשרשרת של שלוש חוליות. אזיקים ששמים לנערה כשזאת, ובכן, מכל מיני סיבות.
ולמה הנערה הזאת אזוקה לשם? מי הם אלה שאזקוה? מה היא עושה שם? למה היא מחכה? מי אמור להגיע?
נותיר לקוראים להרהר בעצמם לפי שעה בשאלות הללו. ובינתיים נלך למקום אחר.
ובכן, העץ, הוא בן כך וכך שנים. הגזע שלו די רחב. ואילו היא, מותניה צרים. וירכיה, עוד יותר צרים מגזע העץ. את ענפיו של העץ איננו רואים, קצת קשה להרים את המבט כלפי מעלה. אבל את שערה הגולש, המסתיר את פניה, אנו דווקא רואים היטב.
טוב, די עם המשחקים התפלים. בואו ניגש למשחק המקדים.
מה היא עושה שם? איך לשם היא הגיעה?
ובכן, נסי שלנו (כן, זהו שמה, מלשון "נס"), בדרך מקרה לחלוטין, ממש בדרך נס, פגשה היא בחור שלא נרתע ממנה, ועל נפשו לא נס. אחרים, קצת פחדו ממנה, הרגישו שאין להם צ'אנס. אבל ניסים שלנו, הוא בחור כארז. וכמו שכבר ראינו, מתחבר לעצים. ובכן, ניסים חייך אליה מעבר לבר, והיא אליו חייכה חזרה, מתוך העצב שנשקף בעיניה. והוא סימן לה שהוא רוצה להזמין אותה למשקה, והיא חשבה שלמה לא, במצב שלה אין לה מה להפסיד.
אז ככה הוא התקרב אליה, והם שתו עוד כמה דרינקים. נסי הרגישה שיש משהו ביניהם. שיש חיבור רגשי. אנחנו לא יכולים להסביר בדיוק על מה התבססה ההרגשה הזאת, אולי סתם תוצאה של אלכוהול חופשי. אבל ניסים שלנו איננו בחור של "ניצול מצבים". ולכן, בסוף הערב, כשהודיעו שסוגרים את הבר, וכשהיה ברור שהיא לא יכולה לנהוג הבייתה בעצמה, שאל אותה האם להזמין לה מונית.
וכשהגיעה המונית, היא קצת התפלאה כזה, למה הוא לא נכנס גם כן. וניסים אמר לה, שהוא גר בצד השני של העיר. ונסי אמרה לו, אבל אני לא בטוחה שאצליח לעלות לבדי הבייתה, במצב הזה שבו אתה משאיר אותי. אז האביר על המונית הצהובה שלנו, כלומר נהג המונית, הציע שהוא יעלה את נסי הבייתה לדירתה. אבל נסי זרקה בו מבט שכזה, שהנהג נמוג בכסאו. וניסים שאף על פי שלא זכה שהמלכה תניח על כתפיו את החרב, בכל זאת התאבר, ונכנס למונית מהצד השני.
כשהגיעו לדירתה, היא הזמינה אותו להיכנס פנימה. ושם אמרה שתכין קפה. אבל לא הייתה ממש במצב לעשות את זה, אז ניסים התנדב. מכונת קפה של אספרסו כזה, לא כל כך מסובך להפעיל. אבל כשהוא חזר, לא הייתה מי שתשתה את הכוס האחרת. היא הייתה די מעורפלת. ניסים לקח אותה בזרועותיו לחדר השינה שלה, השכיב אותה על המיטה, כיסה אותה בשמיכה, כיבה את האור, יצא חזרה למסדרון, ופנה אל הדלת.
ממש לפני שטרק את הדלת, התחרט. היא הרי שיכורה לגמרי. זה לא מצב להשאיר אותה לבדה. לכן, הוא חזר לחדר השינה שלה, וראה אותה שם שוכבת. כל כך יפהפיה הייתה בעיניו, ליבו התהפך פעמיים. אז ניסים שלנו לקח לעצמו אחת הכריות, ושמיכה שהיתה מקופלת בצד, וחזר אל הסלון. שם נשכב על הספה, ונרדם לו.
הוא התעורר למגע קל. ליטוף גב כף היד שלה על הלחי שלו. זה היה בבוקר, וראשו היה קצת כבד עליו. חמרמורת שכזאת.
"למה ישנת כאן לבדך? למה לא שכבת איתי?"
"לא שכבתי לצידך, כדי שלא אתפתה לשכב איתך."
"ולמה לא רצית לשכב איתי? אני לא מספיק מושכת בעיניך?"
"בדיוק להיפך."
"אז למה?"
"כי אני לא אוהב 'לקחת' דברים. אני אוהב ש'נותנים' לי."
"מה אתה רוצה שאני 'אתן לך'? את עצמי?"
"זה מאוד תלוי. תלוי לגמרי."
"במה זה תלוי?"
"תלוי בך. תלוי עד כמה את רוצה לתת לי את עצמך."
"היא ליטפה עוד את הלחי שלו, ואמרה: "אני לא לגמרי מבינה למה אתה מתכוון."
ועל זה ענה לה ניסים כך: "יש כל מיני סוגים של יחסים. ככל שאת רוצה 'לתת יותר', ככה 'יותר אני רוצה לקחת'."
והיא שאלה: "מה אני יכולה לתת לך, מלבד את עצמי?"
ועל זה הוא אמר: "אז זהו, שמדובר רק על עצמך. השאלה היא כמה מעצמך תרצי לתת לי."
ולזה היא אמרה שהיא לא לגמרי מבינה. וניסים אמר שאומנם אפשר להסביר את זה במילים. אבל הסבר במילים הוא מאוד יבשושי. וככל שזה תלוי בו, הוא מעדיף להסביר את זה דווקא במעשים.
נסי שאלה את ניסים על איזה מעשים מדובר, וניסים אמר שהחלק העיקרי הוא דווקא ההפתעה. והשאלה העיקרית היא, עד כמה היא נותנת בו אמון, וכמה היא מוכנה לתת לו יד חופשית. ונסי, בפעם הראשונה בחייה הרגישה שהיא יכולה לשחרר לגמרי. ואמרה לו, יש לך יד חופשית לגמרי. תעשה מה שאתה רוצה. תפתיע אותי.
אחרי כוס קפה של בוקר, ניסים ביקש ממנה ללבוש איזה בגד מאוד פשוט, כגון אותה גלימונת שראינו בתמונה. ומעליה שמלה כלשהי. לרגליה, נעלי ספורט. וזהו. הזמין מונית שהחזירה אותם אל הבר של אתמול, שם חנתה המכונית שלו. שם נכנסו למכונית, והפליגו. לאן? כבר אמרנו, אנחנו לא בדיוק יודעים.
מה שאנחנו יודעים שהיא קשורה שם לעץ. ידיה מאחורי גבה, וראשה נופל קדימה. והשער השחור הגולש שלה, מסתיר לגמרי את הפנים. מה שפחות מוסתר, זה הציצי שלה, שנגלה לעינינו במלוא הדרו. תאווה לעיניים. וכן, לגופה רק הגלימונת. לאן נעלמה השמלה, איננו יודעים. ומה באשר לנעלי הספורט שהיו לרגליה? בואו נדמיין שגם הן נעלמו בינתיים. יחפה לגמרי, ורגליה לוחכות את העשב.
ניסים אמר לה שהיא תיוותר שם לפי שעה, עד שהוא ישוב. מתי ישוב? זה תלוי בו. אבל תלוי גם בה. אומנם אנחנו לא רואים את זה בתמונה, אבל בידיה הוא נתן טלפון סלולרי קטן. כל מה שעליה לעשות זה ללחוץ על הכפתור, ותוך כמה דקות הוא יגיע. יגיע, וישחרר אותה. ומה אם יבוא בינתיים איזה זר? תרגיעו. זר אכן הגיע, ראה את התמונה, וידע שתפקידו רק לכתוב את הסיפור, ולא להתערב.
"ומתי תחזור אתה?" שאלה אותו,
ועל זה הוא ענה: "זה חלק מהעניין. לא תדעי."
ניסים ציפה להתנגדות כלשהי מצידה. זה הרי מבחן אולטימטיבי. מבחן מתן האמון הבלתי מסויג. האם היא תסכים? האם היא תלחץ על כפתור הסלולרי? האם תמתין, ותמתין, ותמתין?
ובינתיים, הוא נכנס למכונית, ונסע משם. הסתלק. אבל לא באמת. עשה סיבוב קטן, החנה את המכונית במרחק מה, וחזר חרישית ברגל. טוב, ניסים הוא קצת משוגע, אבל לגמרי לא מטורף. הוא לא ישאיר פרס כזה בשטח, בלי שום השגחה. לכן, הוא יושב שם, חרישי לגמרי, במרחק לא רב, ומשגיח. משגיח על הנס שנפל לו משמיים. כמה זמן יישב שם ויביט בה? מתי ישוב אליה? הוא בעצמו לא ידע. כל מה שהוא ידע זה שהיא שם, ממתינה לו, בלי לדעת מתי ישוב, ובכל זאת ממתינה, ועל כפתור הסלולרי לא לוחצת.
אז אחרי שעבר זמן מסוים, שממש לא דחוף לנו לכמת במספרים, ניסים חוזר אליה. וניסים מגיע חרישית מאחור, ואותו היא לא שומעת. הוא מגיע די קרוב אליה, ורק אז היא מבחינה בנוכחותו. היא מרימה את ראשה בבהלה, אבל לא רואה אותו. שכן, הוא מגיע מהצד האחר. קצת קשה לה להסתובב סביב העץ ולראות, ולכן ליבה מתהפך.
אבל ניסים לא רוצה להאריך את רגע הבהלה הזה. ולכן הוא שולח את ידו, ומלטף את הלחי שלה, ואומר לה: "זה אני. באתי אלייך, נס משמיים שלי."
והיא לא יכולה להוציא מלה מפיה, רק לסובב מעט את ראשה, ולנשק את היד המלטפת לה את הלחי.
ניסים פותח את האזיקים, ומשחרר אותה מן העץ. היא נופלת לקרקע, וכורעת על ברכיה וירכיה נושקים לשוקיה, ולחייה ישבנה על העקבים. למה? אולי כי התעייפה מלעמוד ככה קשורה לעץ. אולי כי הרגישה 'אחרת'. אולי כי זאת בדיוק התנוחה שהתאימה למה שהרגישה באותו רגע? מה כל השאלות האלו? מניין לי לדעת?
אז ניסים עקף את העץ, ובא ונעמד מולה. והאזיקים עוד קצת מרשרשים בידיו. מה הולך לקרות עכשיו? מה ההמשך?
כך למשל, האם היא תפשוט את הגלימה הלבנה שלה? האם בתוך כדי שהיא כורעת, היא תרים את ידיה בשיכול כלפיו? האם המשמעות תהיה שהיא רוצה למסור את כל כולה לידיו, ולהיות לו לשפחה? האם הוא יניח שוב את האזיקים על שורשי כפות ידיה? ואם כך, האם הוא יקבל את בקשתה, ולאדון יהיה לה?
המון שאלות ... המון המון שאלות ... ותשובות - אין. שכן, הזר שצפה במחזה ממרחק, החליט שזה הזמן להסתלק, ולתת לזוג את הפרטיות שמתאימה להם כרגע.
