|
|
|
כל כך הרבה חרא יש פה, שבא לי להקיא.
אנשים קטנים, שמשחקים בלהיות הכי-הכי...
עושים רעש וצילצולים, כדי לחפות על הכלום.
יורדים על אחרים ללא כל שכל ותחכום...
כל כך הרבה רוע ורשעות, שנובעים רק מדבר אחד- בורות.
אז תקפצו לי כולכם אנשים קטנים,
תמשיכו לחיות פה ולשחק אותה ב"עניינים"...
אני והאמת שלי נמצא מקום אחר,
להיות בו כמו שאנחנו רוצים, מקום בו יתייחסו אלי כמו לחבר.
(מוקדש בהרבה בוז לכל מי שעשה לי לינץ' בצ'אט)
נפגשנו בחדר סטיות,
אמרת שאת אוהבת.
לקחתי אותך לחדר שקט
וציוויתי עלייך לשבת...
אמרת לי שאת וירטואלית,
מבחינתי היית אמיתית...
גמרת פעמיים ואחר כך אני
ויצאת לאכול צהריים.
כשחזרת מצאת אותי שוב,
מכלה את עצמי לדעת.
שאלת אם אפשר ששוב,
אתן לך עוד פעם לגעת...
נתתי לך עוד ואהבת כל דקה,
נתת לי גם קצת ואחר כך שתיקה.
ופתאום את הלכת עזבת את החדר
בדלת טרוקה זנחת את האבר...
אני כותב בלי חרוזים ובלי סימני פיסוק רק עוד מילה שמצטרפת למילה שלפניה ויוצרת משפטים שלעיתים ממש חסרי כל תוכן ממשי ולעיתים אומרים את הכל בכמה מילים אני כותב ככה כי אני לא יודע איך לכתוב או שלמעשה אני יודע איך לכתוב אבל פשוט לא יודע את זה אני ממש לא מצליח להבין למה אני בכלל כותב ומתי זה התחיל ומתי זה ייגמר אבל בינתיים המילים פשוט יוצאות לי מהלב והמחשבות מתרוצצות להן במוחי בלי יכולת להתמקד ולהביא את עצמי לידי מחשבה אחת צלולה מחשבה אחת שתגדיר את הבעייה ואת הפתרון מחשבה אחת שתיתן לי להגדיר את עצמי בעולם המוזר הזה מחשבה אחת שתיתן לי להגדיר את עצמי בעולם המוזר הזה מחשבה אחת שתיתן לי ל...
עוד יום, עבר בלי כל מעשה
עוד יום, בו שלחתי את לחמי על פני המים והם השיבוני ריקם
עוד יום, בו תשוקתי לא מומשה
עוד יום, בו תאוותי לא סופקה
עוד יום, בלי לדעת,
מתי יבוא היום בו תהיי לי לשפחה...
הוא ענה לטלפון בחשש. ראה את שמה על הצג ונרתע לרגע אבל לחץ על הכפתור וקרב את המכשיר לאוזנו. היא בכתה. הוא שמע ושתק. הוא ידע שהיא תבכה, הרי זה היה כל כך כואב, גם לו זה כאב. אבל לה הרבה יותר. הסימנים שהשאיר בגופה זהרו למרחוק. פיסות אדומות של בשר נפוח, רגישות כל כך לכל מגע ולו הקל ביותר, משיכות מכחול של אמן בשיא תשוקתו על הבד הבלתי נגמר של גופה. "עוד" היא אמרה בקול רועד... "עוד, כי אני חיה בשבילך... תן לי עוד..." והוא שתק. שתק כי ידע את מה שהכאיב לו יותר מכל, הוא ידע שלא יוכל יותר לתת לה את מה שחפצה בו כל כך, ידע כי נגזר עליו להמשיך מרחוק את מסע העינויים הזה. לא יוכל לגעת בעורה החשוף. לא יוכל לנשק את בשרה הדואב. לא יוכל להיות לה לעוגן בחייה הסוערים. והכל בגלל שנפשו קשורה בעבותות למישהי אחרת. מישהי שנטועה עמוק באדמתו, מישהי שהוא חי בשבילה... ונותן לה עוד ועוד ועוד...
פגעתי בך, סליחה...
הכאבתי לך, סליחה...
רק דבר אחד לא עשיתי,
לא שיקרתי לך, שפחה...
המחשבות רצות לי בין האוזניים, כמו סטריאו מקולקל
קשה לי להסביר למה, אבל למי זה חשוב בכלל
אולי אני כאן כי אני כזה, אולי אני כאן כי לא
ומי היא אותה אחת, שתפתח לי כשאבוא..?
