לצאת מהארון
לצאת מהכלוב
בשבילי זה אותו דבר
הסיפור חיים שלי מבקש לצאת החוצה
ה-כנות דופקת לי בדלת טוק טוק טוק
מבקשת ממני בכל לשון של בקשה
תהיי את
תהיי באור
תהיי זורחת באשר את
אמא שלי אמרה מתישהו בגיל עשרה
״ אם יש משהו שאת מתביישת בו אל תעשי אותו ״
ואני לא בטוחה שבושה זה העניין אצלי, זה יותר להרגיש שמותר לי הכל, וגם … מה זה הכל?
אולי זה בכלל גבולות
ואולי זה בכלל ערכים
ואולי זה בכלל הרגע הזה שיש בו הרמוניה וזה מרגיש שהכל אפשרי והשמיים הם הגבול.
חודש אלול בפתח
ואתמול בשיעור נגענו בסליחה
וגם ברשימה של חוקי החיים.
ומשם עברנו לרגשות ולמושגים כמו
הומיאסטזיס והטרוסטזיס
שמייצגים השפעות פיזיות כימיות בתוך הקשרים שמובילים את חיינו.
ומשם זה העמיק לתהליך של סליחה.
כמובן שזה הזיז אצל כולם סיפור כזה או אחר בחיים.
שיעורי בית שניתנו היו לכתוב מכתב סליחה למישהו ולהעלות אותו בקבוצת הווצאפ של הלימודים.
פר, הבטן שלי התהפכה.
הגעתי הביתה ועלו כל כך הרבה דברים, ובכל מקרה הכל כל כך מורכב וגועש עכשיו, בחוץ (במדינה) ובפנים (בבטן שלי) ואני מניחה שאצל רוב רובנו במינון כזה או אחר.
אני נגעתי אתמול בקשר שסחף אותי למרות ואף על פי ואתמול מעצם המחשבה על סליחה הבנתי כל כך הרבה דברים.
נתתי לזה להשתחרר עם המון דמעות וסליחה ולצאת ממני החוצה אל העולם.
אני מניחה שאת הסיפור של היציאה מהארון אני עוד אוציא החוצה, סביר שגם מחוץ לכלוב, זה עדיין בתהליך.
אני מרגישה שיש לי זכות גדולה שהיא האפשרות לצאת מידי פעם מתוך עצמי ולראות את התמונה הגדולה ובכלל לשחק עם הזויות של היהלום שנקרא חיים.
סליחה מילה כל כך יפה.
היום אני מבקשת סליחה מעצמי על הטעויות שבדרך
ואומרת תודה על שכר הלימוד.
כל אדם יש לו את המסע שלו
גם כששני אנשים הולכים ביחד או נפגשים לרגע קטן של חיבור והבנה.
כשעבודה שלי הופכת לאומנות
והדמעות שלי הופכות ליצירתיות.
אני מבינה שהשקט חזר על כנו.
