רגעים מושלמים וגם לא…

היא ביקשה שנכתוב חזון לחמש שנים 

נשמע קל … 

לא ממש 

התחלתי 

וכתבתי 

וחשבתי 

וכתבתי 

ומחקתי 

וקיפלתי 

וקימטתי 

ועזבתי … 

חשבתי שנגעתי 

אבל לא 

חזרתי 

קראתי 

אבל לא 

לא התרגשתי 

ואני אוהבת להתרגש 

ממני 

מהחלומות שלי 

בדקויות של מטאפורה 

וגידים 

ודם שזורם בעורקים 

וניגר בתוך מחילות סמויות 

שמדגדגות את הקרקפת 

ומסמרות את שערי ראשי 

ודוקרות את עורי 

אז שוב אני יושבת 

ומתקפלת 

עם מלא דפים 

וצבעים 

ודבק כדי שהחלומות לא יברחו לשום מקום 

במקרה שיתבלבלו ויתפסו ענן טועה 

ומלא גזרי עיתונים 

ומשימה אחת פשוטה 

איך אני רואה אותי 

עוד … 5 

בשיא האהבה 

יללה בלגן 

הבטן מתהפכת

משהו חדש מתהווה

תעצומות של גדילה והתפתחות

לרגעים חרדה מתגברת

לרגעים הידיעה צלולה ומרגשת

יצאתי למסע במנהרת הזמן 

המילים חסרות

הרגשות עולים על כל דמיון 

מחלחלים בעומקים חדשים 

לפעמים אני צועקת 

צועקת תוך כדי עונג 

לפעמים אני נאחזת בענפים שוטים 

תמיד חוזרת הביתה 

למקום שבו היצירה מתחילה 

והתנועה מושכת אותי קדימה

מוצאת שפיות בסדר 

מוצאת שקט כשהוא חודר אליי 

קורא לי עם הנחיות ברורות

כשהכל מונח במקום 

גם ככה הכל זז כל כך מהר 

ולפעמים ממש ממש לאט

הבטן שלי מבקשת ממני לנשום

רגעים קסומים של בוקר טוב

גם אם כמה דקות אחר כך תפסה אותנו אזעקה. 

הנחתי את התיק שלי

המחברת קראה לי

חיפשתי עט

לי אין עט?! שאלתי ואמרתי לעצמי בהשתאות מסוימת

פתחתי את המחברת

אולי אני צריכה לקרוא במקום לכתוב

פרוצדורה, פרופורציה, מצב צבירה, איך אני נכנסת לתוך סיטואציה, היינו פה ביוני 2024. זה לא נסגר, הדיין והפוסק הרימו גבה,

לכל תהליך יש את הזמן והמקום הנכון. חזרתי מוכנה היום.

הוא רק מתחיל להבין, הגיע עם עיניים דומעות, הוא בכה כל הבוקר. שני אנשים, עושים את אותה פעולה שנבחרה בקפידה ורצון כמעט זהה ועדיין כל אחד מקבל ומבין ומעכל את התהליך אחרת.

חיבקתי אותו, אמרתי לו שאני אני רואה רק יופי, נתתי תאור של טבע ופירות שנופלים לאדמה ותהליך חדש של צמיחה, הוא אמר שאני ריאלית. אני ריאלית?

יצאנו להפסקה. 

אז פתחתי את המחברת והדבר הראשון שנגלה לעיני זאת גלויה שקיבלתי במתנה ממשוררת שהייתי בסדנת כתיבה שלה בשבוע שעבר.

כמה סינכרוניות

כמה עומק ומחשבה ורגש יש בצעדים עדינים ורגישים כאשר אנו קשובים ללב שלנו.

קראתי, התרגשתי, הרגשתי את זה בכל גופי, וידעתי שאני בדרך שנכונה לי.

תם ונשלם הפרק 

משהו חדש מתחיל 

והמקום הכי נכון לסיים בשבילי 

אז רגע לפני שהרוחות והחורף עוטפים אותנו שוב 

הולכת לרקוד את החיים ולחגוג את הרגע הזה. 

תודה תודה תודה 

עיני שקד שולחת לך נשיקה מהלב 💛

קמתי מוקדם 

5:00 בבוקר על הרגליים 

הספקתי ים 

ים של ריכוז וטיפוח עצמי 

היום אני מתגרשת 

תם פרק בחיי שהיה כל כך מורכב ומלא בי ובו ובכל מה שמסביב 

מגיעה בלב שלם ומלא אהבה 

וצמאה וסקרנית לפרק חדש שנפתח בחיי 

יש לי הרגשה שזה יום נפלא להודות על הדרך וזה שהלך אתי דרך כל כך ארוכה עם כל המורכבות של הדבר 

כמה אהבה ויופי יש בדרך גם אם היא מורכבת 

לדעת לתת כבוד לכל מה שנתתי וקיבלתי 

לאיש שליווה אותי 

ולהודות גם על הסוף 

אחותי שלחה לי הבוקר את השיר הזה והוא בהחלט משהו שאני מאמצת לליבי 

אני קוראת בספר על אישה ישנה, עתיקה, והמילים נבלעות בתוכי, שנים שנוסעות ברכבת בתקופה של מעבר להרים, מתחת לאבנים יקרות, שסיפורן מתחיל מתחת לשמש יוקדת ונגמר אל תוך האדמה, על תנועה ומחול, וחיפוש, וזמן שבתוכו 1933, וינה ובת גלים, ורכבת, וחשמלית, וגל - וגלית.

ואינני יכולה להפסיק את הקריאה, מסמנת מילים בתוכי, אותיות ומראות, פסים שחורים מתחת לשורות שרוקדות זכרונות של רגע שמתעורר בתוכי כאילו זה הרגע הזה.

ולקחתי לי רגע של מנוחה, שיניתי את קצב ומקצב חיי, אפילו המוזיקה השתנתה בתוכי, וגלים של שורשים עתיקים צפים ועולים, מימד אחר של זמן ותחושה ובתוך כל זה אני מרגישה שאני

רוצה

רוצה

רוצה

רוצה

ועוד רוצה

וזה מחלחל לי בגוף

זרמים של אש

המתנה

ציפייה

תנועה

השראה

ועוצרת וכותבת

ומבשלת

ויוצאת אל האדמה

לקרקע אותי

להנמיך את האש שתעמוד בקצב ההתפתחות של התבשיל שמתבשל בתוכי

ואני בפינת החדר

רוב היום שקטה

הטלפון שלי נדם

אולי שני אנשים שדיברתי קמעה

והרשתות סתומות אצלי

מתהלכת בחדרים של שקט ויצירה

משרישה שורשים, מגדלת ענפים רכים כל כך שיד אדם עלולה לחרב במידת העדינות הנשקפת.

אני נושמת ומתמסרת

לפעמים חושבת על חדר קטן ביוון על הים, כמה חודשים של שקט, וכמה פירות וירקות והרבה טיולים על החוף ודפים, דפים, פסי רכבת של מילים נודדות, וספרים של סיפורים וזמנים ואנשים שנשאו דגלם מתישהו אי שם במרחק הזמן. ושקט.

וגם אהבה, גוף אל גוף וצחוק וכוס יין אדומה מתקתקה. (כן, יודעת, אדום מתקתק )

***
🩵

***

משאירה את רגליי להתוודע במערומיהם אל רצפת פרקט שמוחזקת במרחב שמגלה ופותח את הצ׳י.

תעופי מפה היא אמרה לי לומר…

ככה פשוט,  מכל הלב.

תעופי מפה!

…

אני עוצרת

מתי אני צועקת אני שואלת?

היא ביקשה את זה מפנים

מהסרעפת

תעופי מפה, המילים יוצאות ממני, הגוף שלי מאבד שיווי משקל … אני לא מצליחה

אני נשענת על הקיר והיא מבקשת ממני לעזוב את המשענת הזאת שנותנת לי ביטחון.

כולם מחכים שאני אוציא את ה-  תעופי מפה

בהכי עוצמה שלי

בהכי רציני שלי

זה שבא מתוך הנשמה ומרעיד את הגוף

היא מסתכלת עליי ואומרת לי שהיא יודעת שאני יכולה.

אני לוקחת נשימה

אני מתכופפת למטה, מנסה להסתיר את עצמי

מחזיקה את הבטן.

מתרוממת, לוקחת נשימה

ומשחררת

תעופי מפה !

היא ממשיכה הלאה

מרחב של תנועה חדש

מורה חדשה לחיים

היא בת שבעים פלוס

אני כל כך אוהבת את זקני השבט

אלה שבחרו להיות מורים

לתת לנתינה והאומנות להוביל אותם ודרכם

שלוש שעות של תנועה מזויות שאני לא מכירה

עם אנשים שאני לא מכירה חוץ מאחותי.

היא אמרה לי בבוקר

אני רוצה שתבואי.

אחרי שרציתי לבטל ולומר לה בא לי בית, אין לי כוח, וזה, וככה, ובלה בלה.

משהו ב ״ אני רוצה להיות איתך ״ בשבילה הרגיש כל כך קרוב.

יצאתי לדרך.

ועוד היה… היום הזה 

הרבה היה שם, 

את תמימה וסקרנית, עכשיו נראה אם את חרוצה, 

תקראי את הספר ״ התוף והים״ עד המפגש הבא 

אלה היו המילים של המורה החדשה שלי 

המורה החדשה שביקשתי מהיקום

וקיבלתי 

ואני קוראת בספר ויודעת 

יודעת שזה נוגע בי, כמו הים שנוגע בי, 

כמו החול בכפות רגליי, 

כמו אדמה חשופה, 

כמו תנועת הגוף, 

כמו הלב הפועם, 

והשקט שנוטף ומחלחל בתוך דמי. 

שבוע טוב 

🖤

***

***

***

היא קופצת

ידיה מתקתקות

ליבה נזכר

רגע קטן

מחובר

הלב מחסיר פעימה

מתבונן

לפעמים זה בוער

מתחנן

הרצון

להבין

לספר

לגעת

עיניים חודרות

חיוך מבוייש

מרים סנטרי

מוריד ראשי

משפיל ערוותי

מרטיב תוגתי

משכלל דמיוני

פוגש את צוהר תהיתי

הלב פועם

פס קטן שנרשם

בתוך גוף נעלם

מתאדה בין מרחבים של תשוקה

והולך

עד העונג הבא

.….….………….

***
…………

👒

כרבולים סתמיים

פשטות תהומית

אושר רגעי

נוצרת