שנה , שנה עברה מאז השבת ההיא.
היום הולדת שלי מתקרב , ממש בעוד כמה ימים.
שנה שבה רצתי שוב ושוב ושוב ושוב לדרום ולאיו"ש ולצפון.
בתחילה עם רכב מלא בציוד ללוחמים וללוחמות , באוכל חם מאנשים פרטיים וממסעדות.
בשעות לא שעות.
הגעתי קרוב קרוב לאיזורי אש , עוד בזמנים שהיה איסור מוחלט לנוע בכבישי העוטף.
וזה המשיך בחיבור לקבוצות א.נשים מדהימה שערכה ערבים של על האש ועוד פינוקים ללוחמים והלוחמות שלנו...
בכל מקום...אוגדת איוש, מוצב הסלע בשכם , בית לחם , צאלים , עלומים , סיירת מורן בשטח , יהלום , מילואים וסדירים , שדה תימן לחטיבה 16 , יוצאי גבעתי , בסיס אורים...פגשתי חברים מהחוף הביתי שבו אנו גולשים.
עברתי שוב ושוב באותם כבישי המוות , באותן מנקודות הגיהנום והאימה....ראיתי את שרידי השבת, הרכבים השרופים , הציוד האישי , מיגוניות המוות...לא הסתייע לי לעצור.
עד חמישי האחרון , נסיעה נוספת לעוטף...ועצירה בכמה נקודות להתייחדות.
העיניים הוצפו דמעות...על אובדן ענק , על גיבורים וגיבורות...וכל כך שלא הנעתי את הרכב באותה שבת ורצתי דרומה כפי שעשיתי יומיים לאחר אותה שבת כשהשטח שרץ נאצים רצחניים!!
כל כמה זמן תוקפת אותי ההלקאה העצמית הזו...איך לא רצתי דרומה בשבת ההיא , אינספור סיפורים של גיבורים שרצו דרומה ולקחו נשקים מפצועים והרוגים...
ואני...מרגיש ברגעי מחשבות אלו רעעע...אפס!
7.10.23
לא נשכח ולא נסלח.
בוגדי אוקטובר בחליפות ובמדים
העם ירדוף אתכם לכשתסתיים המלחמה!!
