אתמול זכיתי
באמת שזכיתי להשתתף בערב מאוד מרגש.
ערב הוקרה לפצועי ופצועות צה"ל, בני ובנות זוגם
ואף אימהותיהם בבית פרטי שנתרם על ידי משפחה בסביון.
ערב מתוקתק עד הפרט האחרון.
השתתפתי בו במתחם העיסויים.
עיסויים קצרים של 10 עד 15 דקות.
מפגש קרוב קרוב ואינטימי עם פצועים , עם בני משפחות שמלווים אותם בשיקום.
והסיפורים....והגרון נחנק , מביט בהם בהערצה.
והמבטים שלהם , העיניים שלהם שנוצצות מהכרת תודה.
מכך שהם מקבלים קצת שלווה במסע שלהם.
לשכוח קצת מהכאבים.
למשל תומר...אריה צעיר שנפצע קשה בחאן יונס מהדף של פצצת חיל אוויר שנפלה קרוב לבניין שבו שהה...
איבד זמנית את התחושה ברגליו...בשלב מסוים עשיתי לו מתיחות....ושאלתי אם הוא מרגיש את המתיחה....ענה לי שכן.
ולאחר מכן , דווקא מגע לשרירי רגליו שרק בחלקו הוא הרגיש.
ולוחם אחר של הנח"ל...שנפצע בבטנו ברפיח...היה מורדם במשך חודש...ובזמן שטופל על ידי מטפלת אחרת , שוחחתי ארוכות עם אימו הלביאה , על המצב , על הטלטלות של חייהם שהשתנו והתמיכה בבן הפצוע.
או אביב המתוקה , בת של איש מילואים שרץ דרומה באותה שבת ונפצע קשה ורק בעקבות טלפון של שכן שלהם אליו בבקשה לעזרה ממנו , הם הבינו שהוא נפצע קשה...
לסיום טיפלתי בזו שמארגנת את הערבים הללו...אשה יקרה בשם גל.
שמהמגע הראשון והמלטף בגופה , הרגשתי כמה היא בסטרס, סטרס של שנה מטורפת של דאגה לאריות והלביאות ובני משפחותיהם.
והיתה גם אימו של אלמוג ז'אן , שסיפרה בנאום קצת על מה שעברה בשנה זו.
על כך שבזמן שבנה חטוף , רצה לבתי חולים למוסדות השיקום לפגוש בלוחמים , לתמוך בהם...
וסיפרה גם על קצת ממה שהם עוברים בתוך הקונכייה הפרטית שלהם עם השיקום של אלמוג בנה.
וכל זאת שהגרון שלה חנוק מדמעות.
רציתי לצלם אבל הרגשתי שאולי אחדור לפרטיות של מי שהשתתף באירוע הזה.
המחשבות בראש חקוקות.
באמת שזכיתי , לראות את הכרת התודה בעיניים שלהם מבלי לומר דבר.
חיבוקים קלים בסוף כל טיפול.
ואיחולים ממני שישובו לעמוד על רגליהם ללא שום עזרת קביים.
אנחנו עם של אריות ולביאות.
