כשהייתי בת 22
ההורים שלי נפרדו.
זו לא היתה החלטה של ביחדנס.
יום אחד,
אבא שלי הודיע לאמא שלי שהוא עוזב את הבית.
ופשוט עזב.
גדלתי עטופה
בחממה
מקום קטן
בית יציב
אותו הרחוב
2 הורים
ותמיד כמה כלבים
אותם החברים מהגן ועד סוף החטיבה.
אמא שנשארה בבית
לטפל ולגדל
כך שלא מפתיע
שהיא הייתה המומה
ואני,
רק רציתי לברוח מהבית הזה
שחייתי בו כל חיי.
רחוק לא הגעתי 😂
אבל עברתי לעיר הסמוכה.
התחלתי ללמוד במכללה
ושם, הכרתי אמריקאי חמוד
שהיה לו את הזין הדקקקק ביקום
אבל זה לפוסט אחר 😜
והוא היה מלקק אותי שעות!
ואני,
אני הייתי צריכה מישהו שילקק לי
את הסדקים של החיים.
כל פעם, שהיינו מתחילים
תמיד בסשן כירבולים
הוא היה שם John Mayer
להכניס אותנו לאווירה
ובבקרים האחרונים
השיר הראשון שאני שמה לי
בדרך לעבודה
זה שלו.
לא לזכר שעות הכירבולים והליקוקים.
יותר כי תחושת הייאוש גוברת
הכאב מצמית
והצורך - שמשהו ישתנה גובר.
הלוואי שנקום לבקרים של אחרי כבר.