Living Deliciously

לפני 8 שנים

התחלתי להתאמן ברצינות.

למדתי לרוץ למרחקים.

אימוני כוח ממוקדים התקדמות.

ואט אט הרשיתי לעצמי

לבחון ולמדוד אנשים מבעד למשקפי ספורטאים.

הגיוני? לא ממש.

האם גברת שרצה עכשיו לצידי בפארק לאט יותר,

אומר שאני יותר טובה?

ממש לא.

אולי היא ביום מנוחה? אולי היא אחרי פציעה?

אולי היא החליטה שהיום זה הקצב?

זה ממש לא משנה מה הסיבה.

זה לא אומר כלום.

אבל לכו תסבירו את זה למוח התחרותי שלי.

אתמול הייתה לי הביקורת הראשונה אצל המנתח.

הוא היה מאוד מרוצה מקצב ההתקדמות וההחלמה.

הסירו לי את כל הפלסטרים ואפילו את רוב התפרים שבוע מוקדם מהצפוי.

קיבלתי הקלות במגבלות.

הוא מסכים לי להתחיל לצאת לצעידות.

מזל שבעלי לא קפץ והלשין שאני כבר מקפידה על לפחות 5 ק״מ צעידה מהיום השלישי לניתוח 🤦🏻‍♀️

וכל מה שהמוח נשלטת שלי רצה לשמוע,

זה כמה אני מעולה יותר משאר הפציינטיות.

כמה הגוף שלי מחלים מהר יותר וטוב יותר.

הגיוני? לא ממש.

אבל לכו תסבירו את זה למוח התחרותי שלי.

אותו דבר בדיוק מתרוצץ לי במוח נשלטת. 

אני רוצה להיות הכי צייתנית.

זו שמוצצת הכי טוב שהיה לאבוש.

זו שהכוס שלה בולע את הזין של אבוש הכי טוב.

זו שהתחת שלה הכי טוב שהיה לאבוש.

בקיצור,

רוצה

להיות

הכי

טובה

שהייתה

לאבוש

אבר

!!!

הגיוני? לא ממש.

אבל לכו תסבירו את זה למוח התחרותי שלי

🤭🤭

לפני כמה זמן,

לי ולאבוש היה משבר.

אחד כזה שלא היינו בטוחים שנצליח לקום ממנו ביחד.

אני ואבוש אנשים זורמים,

שלא מתעכבים על דברים.

די קשה להרגיז אותנו.

אין משהו שיפריע ולא נאוורר מיידית בינינו.

ובואו נהיה כנים,

אבוש, לא מתלונן על כלום.

את כל הבלאגן אני תמיד עושה :)

וגם כאן, הרמתי דגל, שוחחנו,

ופשוט היה נראה שאין כ״כ לאן להתקדם.

ביקשתי רגע כמה ימים של נתק. לחשוב.

זה היה נראה הדבר הכי הגיוני לעשות באותו הרגע.

ומצד שני, מה חשבתי לעצמי?!?!

האמת, לא באמת הצלחנו להיות בנתק מוחלט.

אבל בקצת נתק שקרה,

גילינו מה עוצמות הרגש ששוררות בינינו.

כמה נעים לנו השזירה היומיומית אחד בחיים של השנייה.

ובגדול, גילינו כמה עמוק אנחנו בפנים. 

נפגשנו בבית קפה בשביל לשוחח ולראות לאן נצליח להגיע.

זה היה נעים להסביר לאבוש איפה זה פגש אותי, לשמוע איפה זה פגש אותו ולקחת אחריות, כל אחד על החלק שלו על מנת שנוודא שזה לא יקרה שוב.

החלק הטעים ביותר היה בסוף!

כשאבוש ליווה אותי לאוטו

הצמיד אותי אליו

ותבע מחדש את בעלותו עליי.

אני לא יכולה להסביר במילים את התחושה

ברגע הזה…

שהלשון שלו מתלפפת ונכרכת סביב שלי

ויד אחת לופתת אותי מהשיער כמו שהוא אוהב

(ואני זקוקה).

ברגע הזה, הכל נמחק מסביב,

ויש רק גורונת

שהופכת לשלולית בידיים של אבוש שלה.

#makeupmakingoutisdabest

גוללת בפיד הבלוגים

רואה פוסט של מישהי

שמלקקת לעצמה את הפיטמה

וחושבת לעצמי

שאני לא אוכל יותר ללקק ולנשוך לעצמי את הפטמה

😱😱😱😱 

הדברים שגורות עם ציצוש קטנים וחמודים

צריכות להתמודד איתם!

#ציצושזההחיים

גדלתי בבית

שהתפקידים היו מאוד ברורים

אבא שמפרנס

ואמא שנשארה בבית

גידלה, טיפחה, אהבה.

לא כי היא לא הייתה מוכשרת, 

אלא כי ככה הם הסכימו בינהם שיהיה.

אני,

כבר בתור ילדה קטנה,

נשבעתי!

שכזה דבר אצלי לא יהיה.

אני אהיה אמא עובדת,

אמא שמגשימה את עצמה,

בטח לא תלויה כלכלית באף אדם.

סטופ כדור הארץ!

20 שנה קדימה,

בחרתי לי בן זוג,

שלא דובר את השפה,

שלא קורא את המילה הכתובה,

כזה שלא טוב בעימותים,

או במשא ומתן,

בטח לא בעברית.

לא יהודי עסקן ממולח by the book. 

מה שלא חשבתי עליו

זה שה-כ-ל ייפול עליי.

כל כך פחדתי להיות תלויה,

שבניתי לעצמי חיים

שבהם כולם תלויים בי.

ופה….

בעולם הזה שלנו,

פה,

זה המקום היחיד

שבו אני יכולה ובוחרת

כל יום מחדש

לתת מקום לכמיהה העמוקה הזו שמושרשת בי

להיות תלויה

להיות זקוקה

להיות קטנה

להיות טיפשה

לא להחליט

לא להניע

לא להנהיג.

פשוט

להיות

מה

שהוא

רוצה

שאהיה

ההגדרה המדעית:

״חומר היגרוסקופי הוא חומר שסופח לחות מן הסביבה באמצעות ספיחה (adsorption) או בליעה (absorption), עד להגעה לשיווי משקל עם הלחות היחסית באוויר.״

ברור שאין באמת שום קשר מדעי בין איך שחומר היגרוסקופי עובד לבין איך שהכּוּס פועלת.

דיסקליימר: הכותבת איננה מדענית. לפחות לא של ביולוגיה.

רק חיפשתי מונח, שישביע את רצוני בתחום הרטיבות התמידית וזה הכי קרוב שמצאתי.

וגם, זה קצת הרגיש לי כמו כותרת שאנשים יקליקו עליה 👻👻👻

הכּוּס שלי,

תמיד לחה ורטובה.

תמיד.

בכל שעות היום.

גם בעיתות מלחמה.

בביוץ - זה ממש כמו ברז שנשכח פתוח.

וכשאני תחת הידיים של אבוש, 

אני שלולית!

גם במוח וגם בכּוּס.

כשאבוש חופר עמוק בתוכי, 

ואז משנה לאיזו זוית שמטיסה אותי לחלל, 

זה ירגיש כאילו הברז התפוצץ והכל משפריץ.

ואני?

גם מבעד למוח נזלת האפוף והלא מתפקד שלי, אצחקק וארגיש מבוכה.

למה מבוכה?

כי זה מביך כמה רטוב זה.

כי זה מביך כמה היא לעולם לא מתייבשת.

כי זה מביך שאני כמו חזירה רוצה ויכולה עוד ועוד ועוד.

זה פשוט מביך שכלום לא מחסל אותה.

שעות.

ליטרלי שעות שאבוש חופר בה.

וגם אז, היא מגיבה כאילו רק התחלנו. 

אני ואבוש תמיד צוחקים שהחלום זה להגיע למצב שאני מתחננת שדי! מספיק!  אני לא יכולה יותר!

והנה, במפגשים האחרונים שלנו,

אני מוצאת את עצמי אחרי שעות של רטט בלתי נשלט ותחושות חשמל מקצות האצבעות ועד המוח זועקת שדי! אני לא יכולה יותר אבוש! ל-א י-כ-ו-ל-ה!

לא שזה באמת עוזר לי,

הוא יסיים איתי כשהוא יחליט.

ולהפתעתי הגמורה

כשהכל נגמר

ועד למחרת בבוקר,

הכוס י-ב-ש-ה!

אבל ממש.

דממת אלחוט מגברת חזירה.

זה קצת מוזר,

זה קצת חדש,

וזה ממש לקצת זמן 😜 

כי למחרת בבוקר,

המפלצת מתעוררת מחדש,

הברז בְּמַעֲלֵה המוח נפתח,

וכל ההיגרוסקופיה הזו מתחילה לה מחדש.

מאז שאני זוכרת את עצמי,

ממש ממש מהרגע הראשון שכולן נהנו, 

מניצנים קטנים שתפחו להן מבעד לחולצה,

לי היו שאדיים!!

את מרבית שנותיי כמתפגרת,

העברתי בגופיות ספגטי ומחשוף נדיב,

עם חזיות מציקות וחונקות ובעיקר, מבוכה ללכת בלי. 

כמובן, שהיו אתגרים, כמו לכל אחת עם חזה גדול.

חולצות מכופתרות זה לא בא בחשבון.

חזיות עם כתפיות דקות היה מדע בדיוני.

והתשומת לב שזה משך לעיתים הייתה פחות נעימה לי.

עם השנים,

ככל שתפחתי, ככה גם הם.

היו שנים שצד אחד של החזיה שלי היה בגודל אוהל.

מי ידע שיש מידות כמו G?! זה לא שפוי.

ככל שהצטמקתי, גם הם.

וככל שהזדקנתי, כך גם הם אט אט צנחו להם.

שלשום,

אחרי 20 שנה של פנטוזים.

נכנסתי תחת סכין המנתח,

ונפטרתי מהשאדיים המציקים האלה!

עכשיו,

אחרי המקלחת הראשונה,

הורדתי את חזיית החנק והתחבושות,

והפלא ופלא

נגלו אליי שני ציצוש חמודימים וקטנים.

שעומדים,

ובטוח יהיו שובבים.

ואני, שמאמצע הלילה כבר לא הצלחתי לישון

וכל הבוקר הסתובבתי עם בחילה וחרדה קלה,

דאגתי קצת מה יקרה אם לא אוהב את מה שאראה?

שמחה לשתף,

שהתבדתי.

כי אחרי המקלחת,

עמדתי,

הסתכלתי על עצמי במראה,

חייכתי חיוך גדול,

נתתי להם ליקוק וחפינה מנטאלית,

ובעיקר חיבקתי את התחושה הזו

של הודיה,

של איך זה מרגיש כשאת מגשימה לעצמך חלום.

ביי ביי חזיות

Wasn’t nice to meet you!

אני משתדלת לשמור על סדר כרונולוגי בבלוג. 

אבל מלחמות, טילים בליסטים וג'ינגול החיים

השאירות את הטקסט בטויטות! 

************************************ 

17.03.26

ממול הבית שלי, 

יש מרכז מדעים / מתנס שכזה

ומידי פעם, מתמקמת לה בחוץ ניידת צהובה.

קצת לפני יישלח אסמס שמעודד לבוא, להירשם

ולתרום דם בעיתות מלחמה. 

אנחנו ב-2026 היום אז אי אפשר פשוט להגיע.

ואיכשהו תמיד אני אפספס את ההודעה.

וכשאקליק על הלינק, כל התורים כבר יתפסו. 

היום, איך שהתקבלה ההודעה

ישרררר לחצתי ותפסתי לי תור!

די!
חלאס! 
לא יכול להיות שבנאדם רוצה לתרום דם

ולא יתנו לו כי כל התורים נתפסו!

הגעתי בזמן, עמדתי בתור ללקיחת מדדים. 

קיבל אותי איש מבוגר וחמוד בשם צביקה,

שאשתו הייתה מאודדד לחוצה שהוא מסתובב מחוץ לבית

בזמן שטילים בליסטים ואזעקות עוטפים את חיינו. 

בזמן שצביקה מנסה להרגיע את אשתו,

הוא מעלה את הפרטים שלי על גבי המסך שלו,

מנתק אותה ומסתובב אליי ואומר לי

"את חלומו הרטוב של כל מתרים דם" 

(זה כי סוג הדם שלי הוא 0-) 

ווינק ווינק!

"דקירה קטנה באצבע, אל תדאגי זה לא כואב"

לכי תסבירי לו שדווקא נעים לך כואב... 

ווינק ווינק ווינק!

ובזמן שאנחנו ממתינים לתוצאה

הוא מסביר לי בסבלנות

על סוג הדם שלי, כמה שהוא "מיוחד" . 

כזה שכולם יכולים לקבל ממנו והוא יכול לקבל רק מעצמו. 

וכשמתקבלת תוצאת ההמוגלובין שלי

הוא תופס אותי ביד ואומר לי

"את שומעת, גם O- וגם המוגלובין כזה,

בכל פעם שאת רוצה לתרום דם, פשוט תבואי. 

בלי תור, בלי כלום, אני מבטיח לקבל אותך". 

מה אגיד ומה אומר?! 

אין כמו להרגיש סלבס במד"א :)))

משם עברתי לגברת שתשאב ממני את התרומה

איך שנשכבתי שם על המיטה והושטתי את היד

היא קראה למתנדבת לידה לבוא לראות

איזה ורידים שמנים ועסייסים יש לי

מצחיק. והאמת די מספק. 

המפלצת התחרותית שבי,

תחרותית עם העולם,

תחרותית עם עצמי,

חשה איזו תחושת ניצחון דבילית!

כאילו מה זה עוזר לי שקל להתחבר לי לוריד?

ואיך זה בדיוק עוזר לי 

שהדם שלי כזה נדיב לכולם?

כשעצרתי לחשוב על זה לרגע

זה די סימבולי, מאוד אני.

לתת לכולם את כולי ולא לדעת לקחת מאף אחד אחר. 

#מחשבות-מלחמה

זו הפעם הראשונה מאז שהצטרפתי לכלוב שלקחתי ״הפוגה״.

מידי פעם הבלחתי איזו הצצה קצרצרה.

אבל לא הצלחתי למצוא את הצורך הפנימי שהיה בי להיכנס ולהיבלע בתוך האתר באופן יומיומי.

כמו כל אלה לפניי ששיתפו שעזבו לקצת, הם תמיד אומרים שזה מרגיש כאילו הכל וכלום לא השתנה 😄 

אז לפני כמעט שנה, התגבשה לה קבוצה שבזמנו הייתה קצת יותר גדולה (היום כבר הצטמצמנו לכמות מגובשת ונעימה) ואלה הם חברי להקת הזאבים שלי. אנחנו באופן שוטף ויומי חופרים! הרבה (ויש שיגידו שלא מספיק) על סקס, בדס״מ, משתפים תמונות וסרטונים כמובן, אבל בעיקר חופרים ומשתפים על החיים. על היומיום שלנו. אפילו מידי פעם מצליחים לעשות איזה מפגש כיפי. ממש כמו חברים אמיתיים משכבר הימים.

אז תודה ענקית לכלובי, שמצליח להעשיר חיי אנשים לא רק בתחום הבדסמי המיני. אלא ממש עוזר לבסס קהילה, חברויות, תאים של אנשים שאחרת לעולם לא היו נפגשים. וזה פשוט קסום בעיניי.

להקונת שלי - אני אוהבת אתכם!

בכל מקרה, לפני כמה זמן, שוחחתי עם הגורה הראשית שלנו בלהקה והיא העלתה נושא מעניין.

כשאתה בוחר לכתוב בלוג, לשתף בו חוויות ובמקרה, התמזל מזלך גם להכיר את המשלים הבדסמי שלך בכלוב..זה נהדר. את כותבת, משתפת, מחרמנת ונהנת גם מהעובדה שהשולט שלך קורא ומתמוגג.

אבל מה קורה כשנפרדים?

ומה אם נגיד, שהפרידה הייתה יוזמה חד צדדית?

את גם יכולה למצוא את עצמך משני צדדי הפרידה. או שאת מתענה בלקרוא את הצד השני או שאת מענה אותו שהוא קורא אותך.

עד כמה אפשר להרגיש בנוח לחזור ולשתף?

הכוונה בלשתף זה מרמת האני בכאבים וייסורים כי המערכת הבדסמית שלי התפרקה ועד ל- התחלתי לחזור לשוק ולהיפגש עם שולטים פוטנציאלים וכו׳..זו ממש שאלה!

כשדיברנו, האוטומט שלי אמר שהיי, זה הבלוג שלך, החיים שלך, לא עשית דבר רע. תכתבי, תשתפי, גם רגשות טובים, גם רגשות רעים ובעיקר סיפורים מחרמנים 😄 כי אי אפשר תמיד להתחשב בכולם. ועכשיו, שהקדשתי לזה קצת מחשבה, לא בטוחה שהייתי מצליחה לשמוע בקולי. אחרי הכל, מהצד השני של המתרס יש אדם, שפעם נתת לו את כולך, דאגת ואהבת את הנשמה שלו כמעט כמו את שלך. זה קצת לא נעים.

ומה בנוגע לזה שבכל מערכת יחסים (אפילו אפלטונית) יש פעמים שפחות נעים, שמישהו עשה משהו שהעליב אותך או פגע בך. או שסתם קרה משהו פחות חיובי. גם את זה קשוח לשתף. כי את בתוך המערכת. וברור שזה מדובר מולו. אכל עדיין. זה קצת לא נעים לא? זה מרגיש לי שנפלתי לטרנד האינסטוש בבלוג שלי. כותבת רק על הכיף והטוב.

אני צריכה להקדיש לזה עוד מחשבה ולחפור בעניין. אבוש צפה פגיעה! 😜

הייתי רוצה לסיים ב״ממש אשמח לשמוע מה דעתכם/ איך אתם פועלים?״

אבל לא בטוחה שהטרפיק אצלי יספק ת׳דיון שאני שואפת אליו. תהיו טובים אליי ותגיבו 🙏🏻

תְּנוּעוֹת מִכְחוֹל

כשאבוש מצייר לי בכוס מבפנים,

לפעמים בקווים ארוכים וסבלניים,

לפעמים במשיחות קצרות ומדויקות,

ולפעמים פשוט עוצר רגע,

עד למשיחה הבאה.

וכך נוצר גוון שהוא רק שלנו,

שמטפטף לי במורד הירך

וחותם רשמית:

אבוש היה כאן.

#אבושתמכחלאותי

היום….

כי לא ממש התאפשר לנו דייט כמו שצריך,

בסטי קפץ לקצת

לשבת איתי מתחת למשרד.

זה בסטי אמיתי זה.

הוא הגיע עם תרמוס

ובו סנגרייה חמה.

כן, כן.

מי בא לדרום תל אביב עם סנגרייה חמה??

בסטי, זה מי. 

ישבנו.

לירלרנו קצת.

והחלטנו 

(יותר נכון החלטתי לאגף אותו 👻👻)

לעשות פעילות קטנה לקראת השנה החדשה.

הוא כמובן,

סולד מכל העניין הזה.

כל מה שטרנדים, הליכה אחרי העדר,

הכריסמסים, ה”תבקשו מהיקום” 

וה”כולם עושים אז גם אני",

זה לא הקטע שלו.

בלשון המעטה.

הוא מעדיף שקט על הייפ,

דיוק על מנטרות.

בסדר, בסדר.

זו לא השנה החדשה שלך, בסטוש.

ואנחנו יהודים לפני הכול,

אבל מה אכפת לנו

לפתוח שערים,

לבקש,

ולזמן לעצמנו דברים טובים?

דיברנו על יעדים.

על רצונות.

על מה בא לנו להזיז השנה.

למורת רוחו היהודית והמאופקת,

קצת התפרעתי עם הבקשות.

מה חדש.

רחוב השלום - היר איי קאם!

ולבסוף סיכמנו,

שלפחות משהו אחד

יישאר יציב.

לא משנה מה.

הבסטיזם!

ואני ממש מעריכה את זה.

את זה שהוא הגיע עד לכאן.

בשביל מעט זמן.

בשביל המסורת.

בשבילי. 

בשבילנו.

זה לא מובן מאליו.

אז תודה, בסטי.

על נוכחות.

על יציבות.

ועל סנגרייה חמה

בדיוק כשצריך!

כאילו אנחנו עכשיו מינימום

בקמדן מארקט

קופאים מקור 

וזו הדרך היחידה להתחמם כראוי!