|
|
|
תְּנוּעוֹת מִכְחוֹל
כשאבוש מצייר לי בכוס מבפנים,
לפעמים בקווים ארוכים וסבלניים,
לפעמים במשיחות קצרות ומדויקות,
ולפעמים פשוט עוצר רגע,
עד למשיחה הבאה.
וכך נוצר גוון שהוא רק שלנו,
שמטפטף לי במורד הירך
וחותם רשמית:
אבוש היה כאן.
#אבושתמכחלאותי
היום….
כי לא ממש התאפשר לנו דייט כמו שצריך,
בסטי קפץ לקצת
לשבת איתי מתחת למשרד.
זה בסטי אמיתי זה.
הוא הגיע עם תרמוס
ובו סנגרייה חמה.
כן, כן.
מי בא לדרום תל אביב עם סנגרייה חמה??
בסטי, זה מי.
ישבנו.
לירלרנו קצת.
והחלטנו
(יותר נכון החלטתי לאגף אותו 👻👻)
לעשות פעילות קטנה לקראת השנה החדשה.
הוא כמובן,
סולד מכל העניין הזה.
כל מה שטרנדים, הליכה אחרי העדר,
הכריסמסים, ה”תבקשו מהיקום”
וה”כולם עושים אז גם אני",
זה לא הקטע שלו.
בלשון המעטה.
הוא מעדיף שקט על הייפ,
דיוק על מנטרות.
בסדר, בסדר.
זו לא השנה החדשה שלך, בסטוש.
ואנחנו יהודים לפני הכול,
אבל מה אכפת לנו
לפתוח שערים,
לבקש,
ולזמן לעצמנו דברים טובים?
דיברנו על יעדים.
על רצונות.
על מה בא לנו להזיז השנה.
למורת רוחו היהודית והמאופקת,
קצת התפרעתי עם הבקשות.
מה חדש.
רחוב השלום - היר איי קאם!
ולבסוף סיכמנו,
שלפחות משהו אחד
יישאר יציב.
לא משנה מה.
הבסטיזם!
ואני ממש מעריכה את זה.
את זה שהוא הגיע עד לכאן.
בשביל מעט זמן.
בשביל המסורת.
בשבילי.
בשבילנו.
זה לא מובן מאליו.
אז תודה, בסטי.
על נוכחות.
על יציבות.
ועל סנגרייה חמה
בדיוק כשצריך!
כאילו אנחנו עכשיו מינימום
בקמדן מארקט
קופאים מקור
וזו הדרך היחידה להתחמם כראוי!
יש לנו הרבה תנוחות.
באמת.
אבל בסוף, כמו כל דבר טוב בחיים,
אנחנו תמיד חוזרים לבסיס.
יש משהו במיסיונרית
שאנשים אוהבים לזלזל בה,
כאילו היא פשוטה מדי.
איך אמר ד״ר איתמר כהן
בהרצאה שלו על פסיכולוגיה של הקינק אתמול,
אצל אנשים שנמנעים מאינטימיות
מסיונרית זו תנוחה מאודדד קינקית 😜
כשאני על הגב,
פרושה, מפושקת ופתוחה בשבילו,
והגוף שלו מעליי,
סוגר את כל האפשרויות.
אין לאן לברוח,
אין איך לזוז,
רק להיות שם.
מקורקעת.
נוכחת.
והידיים שלו?
יודעות בדיוק איפה לאחוז,
בבפנים של הירכיים
או בלפיתת שיער,
שמזכירה לי
שאני לא זו שמובילה את הסיפור הזה.
ויש את הרגעים ההפוכים.
כשאני על הבטן,
שטוחה לגמרי
והוא מעליי,
צמוד מדי בשביל מחשבות.
זה איטי
עמוק ופראי.
השיניים שלו נושכות
את השכמות והגב שלי,
הלשון מלקקת מצידי הצוואר
עדדדד לאוזן.
שם הוא נושף ונוהם לי לתוך האוזן
ככה שלבית של החזירונים אין שום סיכוי להישאר עומד!
בו בזמן שהוא מהדק אותי חזק חזק
כולא אותי עם הגוף והידיים שלו תחתיו.
ההידוק הזה.
הקרבה שאין בה אוויר.
המקום שבו הגוף שלי אומר
“די, הבנתי, אני שלך”.
והקטע.
זה אף פעם לא באמת
על הזוית,
על התנוחה,
או על כמה זה “אקרובטי”.
זה תמיד על התחושה
שאבוש שלי
יודע איך להחזיק אותי.
כשכל פמפמום
הוא
בדיוק
בחוזק
בקצב
ובעומק
שהכוס והנשמה שלי זקוקים לו.
ובסוף,
זו הידיעה.
הידיעה שהוא רואה אותי.
מרגיש אותי.
קורא אותי מבפנים,
עוד לפני שאני מבינה מה אני צריכה.
וככה אבוש שלי מחזיק
את הקצב שלי,
את הגבולות שלי,
את המקומות שבהם אני מתרוקנת מעצמי
ומתמלאת בו.
וכשאני שם,
מקורקעת, מהודקת, נמסה,
אין בי צורך להיאחז בשום דבר אחר.
רק בו.
ובידיים שלו שיודעות
יש לי חולשה.
בעצם… יותר כמו חיבור עצבי־רגשי־מיני
שעובר ישירות מהקרקפת
לכוס.
נקרא לו בשמו בישראל,
Hair pulling
😜😜
מאז ומתמיד אהבתי שמושכים לי בשיער.
אצלי זה בסיסי
כמו צביטות בפטמות.
אבל רק אחרי שהכרתי והתנסיתי באבוש
הבנתי
שעד שהוא הגיע,
האנושות פשוט לא ידעו איך
לעשות את זה
כראוי.
לי, בכל אופן.
כי יש משיכת שיער
ויש משיכת שיער.
יש את אלה שמפחדים להכאיב.
יש את אלה שמגזימים.
ויש את אלה שמושכים
כאילו השיער הוא ידית אחיזה
ואז הראש נמשך אחורה
וזה סתם כואב בצוואר.
אלו, אני כבר זקנה!
אחרי הסשנים הראשונים עם אבוש
הייתי מסתובבת ימים שלמים
עם קרקפת בוערת.
רגישה.
חיה.
כל מגע קטן בראש
היה שולח גל
למקומות אחרים בגוף שלי.
לאט לאט,
הבנו,
שלא רק שאני אוהבת את זה,
הגוף שלי מציית לזה.
כל לפיתה,
כל משיכה,
הכוס מגיבה
כאילו היא מחוברת בכבל ישיר.
כמובן, שיש גם צד מצחיק לכל הסיפור.
כי אחרי סשן שלנו
החדר נראה כמו אחרי
איזה סשן דילול האסקי במספרת כלבים 😜
אין סיכוי שהחדרנית במלון
לא שואלת את עצמה
מה לעזאזל אנשים עושים בשביל קצת עונג.
וגם עכשיו,
כמה ימים אחרי סשן עם אבוש,
זה סתם יום רגיל.
מרימה את השיער לקוקו.
נשענת אחורנית טיפונת על השיער.
ובום.
אני כבר לא כאן.
אני שם.
בערב ההוא.
עם הידיים שלו.
והלפיתות הנכונות.
וישר, בא לי!
בא לי להיות שוב
בזרועות של אבוש.
שישחק לי בשיער
שימשוך,
שילפות,
שיבלגן לי את השיער
ואני אתלונן
שבסוף אני אשאר קירחת!
ולמה אני מבלבלת לכם במוח?
כי!
זה לא באמת על השיער.
זה על הידיים שיודעות.
על הגוף שמקשיב.
ועל זה שמישהו סופסוף
יודע להנדס אותי
בדיוק כמו שאני צריכה.
דהה!
לפני כמה זמן יצא שאבוש זרק לי
שאני לא מהמתכרבלות.
בהתחלה התרגזתי!
🙄😡🙄
צחקתי.
אמרתי לו שהוא טועה.
שאני דווקא כן.
אבל שהוא לא טועה לגמרי.
אני כן מהמתכרבלות,
רק שלא איתו.
לא בקטע רע.
פשוט,
יש משהו בהתכרבלות,
שמרגיש לי גדול.
שקט מדי.
אינטימי מדי.
משהו ששייך לאזור אחר בלב,
כזה שלא תמיד נותנים לו להיכנס,
כשמחליטים לשמור על גבולות ברורים.
כאילו יש חוזה לא כתוב
שאומר:
תשוקה כן.
גוף כן.
רעב כן.
אבל התכרבלות?
זה כבר טריטוריה אחרת.
איזה מוח מעוות יש לי לפעמים.
והיופי באבוש שלי,
זה שאפשר לדבר איתו על הכלללל
אין שום דבר,
גם המביך ביותר בעולם,
גם המכוער ביותר בעולם,
גם המחשבות האלה,
שבדרך כלל נשארות כלואות
עמוק בפנים,
כי להגיד אותן בקול
מרגיש מסוכן מדי.
את כל אלה,
רצוי וגם כיף לשתף אותו.
זה תמיד מלווה בחירלופים אינסופיים,
שעות של פינגפונגים,
עד שכל הזוויות מכוסות,
והאמת יוצאת מזוקקת וטהורה.
בקיצור…..
סיכמנו שבפעם הבאה
נתכרבל.
וכשזה קרה,
זה לא היה איזה רגע גדול.
לא פרסנו לכבודו שטיח אדום.
זה היה פשוט.
טבעי.
שקט.
גוף ליד גוף.
נשימות שנרגעות.
איזה נישוק קטן בכתף.
ואיזו חפינה קלה של טוסיק.
מלווה בצחקוק מבויש שלי.
ותמיד יש,
ידיים חזקות
של אבוש,
שמחזיקות ותופסות אותי
כל פעם מחדש.
ופתאום הבנתי
שיש סוג של קרבה
שלא מבקשת כלום.
רק להיות.
אז אולי
למרות כל החששות שלי,
אני כן מהמתכרבלות עם אבוש.
רק הייתי צריכה להרגיש
שזה מותר.
שזה בטוח.
מה שבוודאות למדתי,
זה שלחשוף את הצד הרך עם אבוש שלי,
זה הדבר הכי אמיץ שאני עושה,
בכל יום מחדש.
ואין דבר יותר מתגמל
להוויה שלי כגור שלו
להמשיך ולהיות.
שלא כהרגלנו
היום הדייט שלנו היה בערב.
לוחות הזמנים שלנו לא מצליחים להסתנכרן
ולבקש עוד דייט וירטואלי
היה מזמן לי
כאפה שתעורר אותי קצת
למה בסטי מרגיש שאני נרדמתי בשמירה.
גררתי אותו לדרינק
(כן, כן, זה הדבר השנוא עליו)
באיזה בר יין בעיר שלי
אחד האהובים עליי
וסוף כל סוף
חשפתי אותו
ליין הניו זילנדי האהוב עליי.
טוב נו, גם הזמנו נשנוש.
חצוש שלי הכי לא חצי באוכל.
איזה בעייתייייייי
התפשרנו על בייגלה ירושלמי כזה ענק
שמגיע חם חם
עם סלסת עגבניות ושמן זין.
יאמממ
פטריית חימום מעלינו
שהאמת, לא ככ היה בה צורך
למה הגענו מחוממייייםםם רצח!
הערב הדייט שלנו עסק בנזקי רקע.
איך "מישהו" אחד, עם יותר דמיון מאחריות, מצליח לחרב לאדם טוב את החשק להיות נוכח.
בלי לבדוק, בלי להכיר, בלי לעצור רגע ולשאול...
ובסטי?
כדרכו, לא נכנס לבוץ.
פשוט קם, סגר את הפרופיל, והלך.
וחבל.
כי גברים כמוהו,
איכותיים, טובי לב, נדירים בנוף,
אכפתיים בלי רעש, נאמנים בלי הצגות,
ישרים גם כשיותר קל לא להיות,
הם בדיוק האנשים שהמרחב הזה אמור לשמור עליהם.
ולי רק נשאר לומר
אוף!
עכשיו, התפקיד המרכזי שלי
זה לטחון לו במוח
שקצת מרחק ואז הוא צריך לחזור.
חודשיים שלושה גגגגג זה מספיק ודי.
נכון?
הִדְהוּד
רעש שחוזר אלייך
וגם מי שמחזיר לך את עצמך כשאת מעזה להגיד את האמת הכי חשופה שלך.
אמנם אין לי איזה רפרטואר מפואר של בדס״מ
אבל החלקה שלי, שלי.
אני יותר בקטע של איכות מאשר כמות.
עם השולט הראשון שלי,
הייתי נשלטת…איך נאמר?
יותר נמרצת
יותר נרגשת
פשוט,
יותר.
וכל מיני דברים,
שהיו נראים לי כ״כ חשובים בזמנו,
היום במרוצת הזמן והניסיון
מתגלים לי ככאלה דבילים.
היה לי ממש חשוב למשל,
להיות הראשונה שאיתה הוא יחווה אקט בדסמי.
וכל ״אקט״ שהוא כבר ניסה או חווה בעבר
ממש ירד מהפרק מבחינתי.
למה?
כי אני לא אהיה הראשונה שאעניק לו אותו.
זה ממש דבילי.
כולנו מגיעים עם עבר ושק חוויות,
ובעצם, בהגבלה הזו שלי, מנעתי משנינו,
את החוויה עצמה.
שבכלל אין לה קשר לאם זו הפעם הראשונה או לא.
כי היא בכל מקרה הייתה הפעם הראשונה של שנינו ביחד.
היו גם כל מיני דברים,
שהוא היה עושה לגוף שלי
שהיו מדליקים ומעירים אותו בשניות.
כמו למשל, כשהוא היה מזיין אותי בדוגי
ולוחש לי באוזן איזו זונה מטונפת אני…
הוא תמיד היה מושך לי את העור בגב,
והפעולה הזו הייתה ישר פותחת את הברז למטה.
זה היה פיצ׳ר שהוא גילה לי על הגוף שלי.
שאף פעם לא חלקתי עם אחרים 🙈🙈
איזשהו צורך שלי,
שיהיו לו משהו על הגוף שלי.
שהוא רק שלו.
גם אבוש שלי
פיצח הרבה מאוד קודים על הגוף שלי.
ביתר קלות אם יורשה לי לומר.
וגם את המובים שלו
אני שומרת בקנאות טוטאלית
רק עבורו.
ובתור אחת,
שתמיד שמחה לחלוק ולשתף,
לחלק טיפים לכל חברה שרק תוהה
איך תפלפל קצת את היחסים עם בעלה.
את הדברים הקטנים האלה
שבטח הם אפילו לא מודעים אליהם,
אני שומרת רק לעצמי.
(טוב, עכשיו זה קצת חשוף גם לכם)
אין מה לעשות,
בשבילי,
ככה זה.
שחור ולבן.
הפרד ומשול.
במאקרו
אני בוודאות מפספסת!
אבל כנשלטת,
אני רק במיקרו!
עולמי צר כעולמה של נמלה.
והיא אוגרת במחסן החוויות,
את כל הדברים שרק אפשר.
דוחסת דוחסת דוחסת
קצת כמו הארון של מוניקה.
עם כל דבר חדש,
דלת הארון נפתחת לחריצון קטנטון..
הדבר נזרק פנימה,
ומהר הדלת נסגרת שמא משהו יברח החוצה.
אולי תעבור עוד שנה,
של ניווטים בעולם הא-מונוגמי/בדס״מי,
אתבגר עוד טיפה,
ואולי אגלה,
שזה לא כזה נורא,
לחלוק שטיקים וטריקים,
שמרטיטים את גופי
עם החוקי או חברה.
או שככל הנראה,
אמשיך להיות קנאית פונדמנטליסטית,
ואשמור את כל הכוח שיש לאבוש שלי עליי
רק עבורו.
אז איך זה אצלכם/ן..כשיש מיניות עם הבעל/אישה וגם עם השולט/ת נשלט/ת?
מַחֲסֶה
מקום שמגן ועוטף מפני הסערות שבחוץ.
ובעולמה של גורונת: מי שמאפשר לך להגיד בקול גם את מה שמפחיד אותך לחשוב.
#♥️אבוששלי♥️
מאבק
דיאלוג פנימי
בין הרצון שלך לא להרגיש חלשה/מובסת/״מופסדת״ לבין הצורך שלך להרגיש חלשה/מובסת/״מופסדת״
