לפני כמה זמן,
לי ולאבוש היה משבר.
אחד כזה שלא היינו בטוחים שנצליח לקום ממנו ביחד.
אני ואבוש אנשים זורמים,
שלא מתעכבים על דברים.
די קשה להרגיז אותנו.
אין משהו שיפריע ולא נאוורר מיידית בינינו.
ובואו נהיה כנים,
אבוש, לא מתלונן על כלום.
את כל הבלאגן אני תמיד עושה :)
וגם כאן, הרמתי דגל, שוחחנו,
ופשוט היה נראה שאין כ״כ לאן להתקדם.
ביקשתי רגע כמה ימים של נתק. לחשוב.
זה היה נראה הדבר הכי הגיוני לעשות באותו הרגע.
ומצד שני, מה חשבתי לעצמי?!?!
האמת, לא באמת הצלחנו להיות בנתק מוחלט.
אבל בקצת נתק שקרה,
גילינו מה עוצמות הרגש ששוררות בינינו.
כמה נעים לנו השזירה היומיומית אחד בחיים של השנייה.
ובגדול, גילינו כמה עמוק אנחנו בפנים.
נפגשנו בבית קפה בשביל לשוחח ולראות לאן נצליח להגיע.
זה היה נעים להסביר לאבוש איפה זה פגש אותי, לשמוע איפה זה פגש אותו ולקחת אחריות, כל אחד על החלק שלו על מנת שנוודא שזה לא יקרה שוב.
החלק הטעים ביותר היה בסוף!
כשאבוש ליווה אותי לאוטו
הצמיד אותי אליו
ותבע מחדש את בעלותו עליי.
אני לא יכולה להסביר במילים את התחושה
ברגע הזה…
שהלשון שלו מתלפפת ונכרכת סביב שלי
ויד אחת לופתת אותי מהשיער כמו שהוא אוהב
(ואני זקוקה).
ברגע הזה, הכל נמחק מסביב,
ויש רק גורונת
שהופכת לשלולית בידיים של אבוש שלה.
#makeupmakingoutisdabest