מאז שאני זוכרת את עצמי,
ממש ממש מהרגע הראשון שכולן נהנו,
מניצנים קטנים שתפחו להן מבעד לחולצה,
לי היו שאדיים!!
את מרבית שנותיי כמתפגרת,
העברתי בגופיות ספגטי ומחשוף נדיב,
עם חזיות מציקות וחונקות ובעיקר, מבוכה ללכת בלי.
כמובן, שהיו אתגרים, כמו לכל אחת עם חזה גדול.
חולצות מכופתרות זה לא בא בחשבון.
חזיות עם כתפיות דקות היה מדע בדיוני.
והתשומת לב שזה משך לעיתים הייתה פחות נעימה לי.
עם השנים,
ככל שתפחתי, ככה גם הם.
היו שנים שצד אחד של החזיה שלי היה בגודל אוהל.
מי ידע שיש מידות כמו G?! זה לא שפוי.
ככל שהצטמקתי, גם הם.
וככל שהזדקנתי, כך גם הם אט אט צנחו להם.
שלשום,
אחרי 20 שנה של פנטוזים.
נכנסתי תחת סכין המנתח,
ונפטרתי מהשאדיים המציקים האלה!
עכשיו,
אחרי המקלחת הראשונה,
הורדתי את חזיית החנק והתחבושות,
והפלא ופלא
נגלו אליי שני ציצוש חמודימים וקטנים.
שעומדים,
ובטוח יהיו שובבים.
ואני, שמאמצע הלילה כבר לא הצלחתי לישון
וכל הבוקר הסתובבתי עם בחילה וחרדה קלה,
דאגתי קצת מה יקרה אם לא אוהב את מה שאראה?
שמחה לשתף,
שהתבדתי.
כי אחרי המקלחת,
עמדתי,
הסתכלתי על עצמי במראה,
חייכתי חיוך גדול,
נתתי להם ליקוק וחפינה מנטאלית,
ובעיקר חיבקתי את התחושה הזו
של הודיה,
של איך זה מרגיש כשאת מגשימה לעצמך חלום.
ביי ביי חזיות
Wasn’t nice to meet you!