לפני כמה זמן יצא שאבוש זרק לי
שאני לא מהמתכרבלות.
בהתחלה התרגזתי!
🙄😡🙄
צחקתי.
אמרתי לו שהוא טועה.
שאני דווקא כן.
אבל שהוא לא טועה לגמרי.
אני כן מהמתכרבלות,
רק שלא איתו.
לא בקטע רע.
פשוט,
יש משהו בהתכרבלות,
שמרגיש לי גדול.
שקט מדי.
אינטימי מדי.
משהו ששייך לאזור אחר בלב,
כזה שלא תמיד נותנים לו להיכנס,
כשמחליטים לשמור על גבולות ברורים.
כאילו יש חוזה לא כתוב
שאומר:
תשוקה כן.
גוף כן.
רעב כן.
אבל התכרבלות?
זה כבר טריטוריה אחרת.
איזה מוח מעוות יש לי לפעמים.
והיופי באבוש שלי,
זה שאפשר לדבר איתו על הכלללל
אין שום דבר,
גם המביך ביותר בעולם,
גם המכוער ביותר בעולם,
גם המחשבות האלה,
שבדרך כלל נשארות כלואות
עמוק בפנים,
כי להגיד אותן בקול
מרגיש מסוכן מדי.
את כל אלה,
רצוי וגם כיף לשתף אותו.
זה תמיד מלווה בחירלופים אינסופיים,
שעות של פינגפונגים,
עד שכל הזוויות מכוסות,
והאמת יוצאת מזוקקת וטהורה.
בקיצור…..
סיכמנו שבפעם הבאה
נתכרבל.
וכשזה קרה,
זה לא היה איזה רגע גדול.
לא פרסנו לכבודו שטיח אדום.
זה היה פשוט.
טבעי.
שקט.
גוף ליד גוף.
נשימות שנרגעות.
איזה נישוק קטן בכתף.
ואיזו חפינה קלה של טוסיק.
מלווה בצחקוק מבויש שלי.
ותמיד יש,
ידיים חזקות
של אבוש,
שמחזיקות ותופסות אותי
כל פעם מחדש.
ופתאום הבנתי
שיש סוג של קרבה
שלא מבקשת כלום.
רק להיות.
אז אולי
למרות כל החששות שלי,
אני כן מהמתכרבלות עם אבוש.
רק הייתי צריכה להרגיש
שזה מותר.
שזה בטוח.
מה שבוודאות למדתי,
זה שלחשוף את הצד הרך עם אבוש שלי,
זה הדבר הכי אמיץ שאני עושה,
בכל יום מחדש.
ואין דבר יותר מתגמל
להוויה שלי כגור שלו
להמשיך ולהיות.