;

אני לא יודעת אם אני יותר רוצה להוכיח לך שאני יכולה בלעדיך או שאני לא יכולה בלעדיך.

יש משהו במשחק הזה שאנחנו משחקים בזמן האחרון שקורא לטוטאליות, ללא להצליח לנשום בלי שתגיד. אני רוצה להגיד לך שהכול בסדר ושתדע שחלק לא בסדר, שנעלבתי. אני רוצה להגיד לך שהכול לא בסדר ושתכעס עלי במשחק בלי לכעוס עלי באמת.

איך אני יכולה לדעת מתי תכעס עלי במשחק ומתי באמת? איך אמצא את האיזון בין הרצון שלי לבין הפחד מהכעס שלך? איך אדע מתי משחקים? חוסר השליטה שמשחרר אותי הופך לפעמים למבוך.

זה מרגיש כאילו כל החיים רציתי את זה ולא ידעתי. או לא העזתי לחשוב שמותר לבקש. ואולי באמת אסור? אם לפני כמה ימים פחדתי שתרצה שליטה טוטאלית – עכשיו אני מרגישה שזה לא זה. שהפחד הוא שלא תרצה. ואני יודעת שגם אם תרצה לא נוכל. לא נוכל *בגלל* שאתה דואג לי. *בגלל* שאתה שומר עלי. ויודע שיש גבול למה שאתה יכול לתת.

ובכל זאת הייתי שמחה לדעת שאתה רוצה. מעבר לרוצה, צריך את זה. שכמוני אתה מוצא בזה מענה לצורך שלא ידעת בכלל שקיים בתוכך. שלא ידעת שמפעיל אותך מאחורי הקלעים. שלא ידעת כמה הוא זקוק.

אני פוחדת שהחלק הזה אצלי הוא מפלצת שלא יודעת שובע. שתכלה אותנו כי תרצה עוד ועוד. שתרצה הכול. כי כשרוצים הכול נידונים לאכזבה. וכשהמפלצת היא כזה גור חסר ישע שרק רוצה לבטוח ולשחרר ולדעת שמישהו רואה ודואג – הדברים מסתבכים. כי איך אפשר לבטוח באופן כל כך טוטאלי במשהו זמני. איך אפשר לבטוח במשהו לא בטוח.

אני לא יודעת אם להקשיב לקול בתוכי שאומר לשחרר ולהסתחרר בזה, במחילת הארנב שלנו, או לקול שקורא להיזהר ולעמוד על המשמר.

מה שאני יודעת זה שאני לא צריכה לצמצם את עצמי כשאני איתך. שיש מקום למי שאני. שאתה רוצה אותי אני וזה הופך אותי לבסדר בעיניי. שמותר לי להיות. אני יודעת שאני אוהבת אותך.

מה שאני יודעת זה שאני הילדה שלך.