הרגשתי שאתה לא רוצה להיות פה. שאתה רוצה ללכת. שאתה לא אוהב. שהכול יותר מדי.
נכנסתי למצב שלא הייתי בו קודם. רציתי להוכיח לך שזה שווה את כל מה שזה עולה לנו. שאני יכולה לספוג הכול. שאני אעמוד בכל מה שתתן. רציתי עוד ועוד ועוד. בכל פעם שהתפרקתי אספתי את עצמי כדי שתמשיך. זה היה הכי חזק, ואז חזק יותר.
לראשונה עניתי לך. החזרתי לך כדי שתעניש אותי. לא חשבתי שאני מסוגלת. תהיתי אם השכנים שומעים את ההצלפות.
הענשתי גם את עצמי. אמרתי לעצמי בראש שוב ושוב "תכף הוא ילך. אני סתם זונה שהולכים ממנה אחר כך". חזרתי על זה כל כך הרבה בתוך הראש שזה פשוט התחיל להתגלגל לי מהפה. "אני סתם זונה שהולכים ממנה אחר כך". שוב ושוב ושוב. הרגשתי שאם אתה לא מסוגל לאהוב אותי אז אף אחד לא יכול.
אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך אבל קרסתי ונרדמתי לפני שהספקת לחבק אותי. להגיד שאני טובה, שאתה אוהב אותי, שספגתי הכול יפה, שאתה גאה בי. כל הלילה הרגשתי שאתה שונא אותי. שאתה מת ללכת. שאתה כלוא פה. ששנינו נעולים כל אחד בתוך הסבל של עצמו - לא יכולים לעזור זה לזה ולעצמנו. חיכיתי לרגע שתקום ותלך ואדע שזה נכון. שאני סתם זונה שהולכים ממנה אחר כך.
