יותר ויותר מבינה שאני מסתובבת בעולם עם תחושה בסיסית של ילדה נטושה. זה נעטף עם השנים בכל מיני סיפורים ועלילות ודמויות אבל זה מה שמגיב אצלי הכי חזק.
זה כנראה גם מה שמושך חלק מהאנשים שנכנסים לחיים שלי. לפעמים הם רוצים לנצל אותי, לפעמים הם רוצים להציל אותי. לפעמים רק רוצים להיות איתי שם לרגע. לפעמים נראה שהם יודעים את זה יותר ממני. ויודעים להשתמש בזה כדי להחזיק בי.
וככל שהם עושים את זה יותר ככה אני יותר רוצה להתקרב. מזינה רעב קדום שאין לו שובע.
ואם אני נפגעת היא ישר נפגעת. ואם הם הולכים, אפילו לרגע, הפגיעה נהיית עוצמתית יותר כי הם יודעים מה המחיר ועושים את זה בכל זאת. והם תמיד, תמיד כאלה שצריכים ללכת.
אני מתרצת בשבילם, אני מבינה אותם, אני משחררת אותם - אבל התחושה נשארת. ובפעם הבאה צריך להתחיל שוב ממינוס.
אני לא יודעת אם אני יכולה לשנות את הסיפורים, העלילות, האנשים. אני לא יודעת אם אני יכולה לשנות את איך שאני מגיבה. לא להיות בהמתנה תמידית. לא להיות חשופה כל כך לאכזבה. לא לרצות כל כך להתמסר. אני לא יודעת אם אפשר לרפא אותה. אני לא יודעת אם אפשר לתת לה מענה. אני לא יודעת איך להפסיק לתת לה להכתיב הכול.
