הרגשתי מושפלת. לא חשבתי שאמצא את עצמי בסיטואציה כזו. ואני כנראה אוהבת את זה, אחרת אין שום הסבר לבחירות שלי. להליכה העיקשת שלי רק למקומות שבהם אני לא יכולה לקבל את מה שאני צריכה. רק לאנשים שמונעים את זה ממני.
לא חשבתי שאתחנן אליך אבל התחננתי. ניסיתי שלא להתחנן אבל זה כל מה שהצלחתי לעשות. רציתי לריב ולא יכולתי אפילו שכל המילים היו בהישג ידי. יכולתי רק להתחנן. חשבתי שלא משנה מה תגיד - אוכל למצוא בזה נחמה. לא משנה אם טוב או רע, רק תגיד משהו. ואתה, מיומן וחכם ממני, הצלחת לנסח דרך החוצה מבין המילים שלי בלי לתת לי דבר. כמו אדם שהולך בין טיפות של גשם בלי להירטב. התנהגת כאילו החלפנו שפה. כאילו אתה לא מבין יותר את המילים שלי ומה הן מבקשות. כאילו לא אמרת לי רק השבוע "שומע בין השורות שלך". כאילו אתה לא מכיר אותי.
ההשפלה לא קורית בתוך הסשן אלא מתחילה אחריו. אני מנסה להיות פחות אני - להזדקק פחות, לרצות פחות - ונכשלת כל פעם. וכל פעם הידיעה שזה בכלל לא אתה. שזו אני שמבקשת את מה שאי אפשר. שרוצה עוד. שלא יודעת איך להתנהג. שלא זוכרת מה מגיע לי. שלא זוכרת מה אני.
גמרתי ופרצתי בבכי. הכרחתי את עצמי לכתוב לך לילה טוב יפה כדי שלא אקום בבוקר לשתיקה ושנאתי את עצמי על זה עוד יותר. נזכרתי מה אני. אולי זה חמור משחשבתי.