|
|
|
לאחרונה יש לי מין דגדוגי חרמנות כאלה..
זה התחיל לא מזמן ואף פעם לא הרגשתי אותם ככה.
זמנים קצרים שבהם לרגע אני מרגישה ..
שבא לי.
סתם ככה באמצע היום?
אבל אין לי איך ולאן לתעל את הדגדוגים.
משהו בי נמנע.
אפילו לענות למליון ההודעות פה אני בקושי מצליחה, למרות שכן יש בי חלק שרוצה לקרוא אחת אחת, לשתף, לדבר, להיפתח.
באסה
https://i.pinimg.com/564x/24/d0/3f/24d03f06f34573d0020eecf1752786b3.jpg44
אז נראה לי שהיום הגעתי למסקנה:
סמכות, כוח או יחסי מרות הם בין הדברים היחידים שעושים לי את זה.
לטובה ולרעה.
ואני שואלת את עצמי, איך אני נפטרת מזה?
או לפחות מרחיבה את הספקטרום...
🤔
רוצה
אבל לא ככה!
חרמנית
אבל די כבר יעבור לך יחתיכת אפסית. זה רק צרות ורגשות מיותרים. מי כמוך יודעת
כי לא משנה כמה את כמהה אליו-
ככה את גם פגיעה.
'מאוכזב'? לא עפה על המילה הזאת,
בלשון המעטה.
כל כך קריטי לך?
מוזמן להוכיח לי אחרת ;)
רוצה להתרפק,
רוצה להתפנק, להרגיש בטוחה, ושלווה בידיים של מישהו.
כי אני צריכה לדעת שיש מאחורי גב חזק, קשוב, עוטף ואוהב.
כזה שאף פעם לא היה לי.
מישהו שידחוף, שיוציא, שיתן, שיכאיב ויקשה,
שיזכה לקבל ולהעריך את האהבה שיש לי לתת.
(האהבה הדפוקה הזאת, שכל פעם יוצאת החוצה לטורפים הלא נכונים.)
https://i.pinimg.com/564x/3b/d1/59/3bd1593838e296705798b12a56f46a24.jpg
דום תכין לי לאכול
קיבלתי הודעה חדשה.
מכל האנשים שיכלו לשלוח לי כרגע הודעה, זה היה חייב להיות הוא?!
ידעתי שיום אחד הוא יחזור בדרך אחת או אחרת. אבל שכחתי מזה לגמרי, המוח שלי לאחרונה רץ על 2000 קמ"ש.
בהודעה התנצל, אמר שהכל היה יכול להיות אחרת ולדאוג לי. שהמלחמה שינתה אותו. שהוא חושב עליי לאחרונה. ידה ידה ידה ידה ידה ידה.
בסוף, צירף קובץ של תמונה - ציור שציירתי בשבילו על מחברת בעפרונות צבעוניים. ניכר שילדה בת 16 ציירה אותו בביתספר..
אשכרה. אהבה ראשונה מזדיינת.
עולות לי בעיקר 2 תהיות מרכזיות..
אחת היא אם הוא מודע לזה שהוא אנס ..? אותי? כל כך הרבה פעמים? איך יש לו את הבושה לבוא אליי ככה עכשיו..כאילו........
המחשבה השניה היא חסרת תועלת עבורי או לחיים שלי אני יודעת, אין מה להטיף לי בנושא..
אבל אני באמת לא מצליחה לעצור את עצמי מלחשוב על איפה הייתי היום אם הוא לא היה בחיים שלי.
את כל הטוהר שבי הוא זיין וזרק לפח יימח שמו.
https://i.ibb.co/qss6pLG/YKNOW.jpg
הכלוב שאני בו נפתח לרווחה לאט לאט..
לפעמים הדלת נמשכת קצת אחורה. יש לא מעט צלקות.
אבל גם אחר כך הוא ממשיך להיפתח.
אני מפחדת מהחיות הטורפות ששוכנות בחוץ.
אבל אני מתחילה להרגיש,
והגוף שלי מתחיל להגיב לקולות, למגע, לריח..
בא לי.
אני מתגעגעת כל כך לכאב.. זה כאב שמרטיב.
מלהיב
מרעיב
מרחיב
משכיב..
אני אוהבת..
אבל לא את הכאב הזה בלב,
שלא עובר.
בוער
חודר
דוקר
קושר
סורר
הוא נמצא פה הרבה. אתה לא.
ולפעמים מרגיש חזק, רע ונבזי הרבה יותר מכל מה שאי פעם עשית לי.
אפילו, יותר ממך.
https://i.ibb.co/KNtrQqB/tumblr-ljmbyh3-Whr1qz86ovo1-1280-5143.jpg
