מה חשבת לעצמך שיקרה?
שתסעו לשם ברכב 40 דקות לכל כיוון ושתדברו על החיים?!
על מזג האוויר?
על מצב החסות בשטחים? על מה בדיוק?!
נו באמת.
בואי. את ידעת שזה יקרה, את התכוננת לזה, את חיכית לזה כל כך למרות שידעת שזה הולך להרוס את כל העבודה העצמית המטורפת שעשית עד עכשיו.
הדרך הלוך עברה בהצלחה.
החזור.... פחות.
שנינו יודעים עד כמה המצב מסובך ולא פשוט.
אתה שאלת אותי כמה שאלות סתמיות, ואני עניתי בשלי. לא ניסיתי לעצבן אותך בכוונה.
ניסיתי להסית את המתח המיני כי הוא בער. שנינו הרגשנו אותו שנייה מלהתפוצץ.
לא הסתכלתי עליך. ידעתי שברגע שהמבטים שלנו יצטלבו - לא תהיה דרך חזרה.
שמתי יד על צד שמאל של פניי במטרה לחסום את הפרצוף שלך מזוית העין שלי.
הרגשתי כמו דוס ששמו אותו בתצוגה של דוגמניות של ויקטוריה סיקרט.
אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי. במיוחד כי גם אתה לא.
עוד פעם פחות פעם... תחיי ברגע ותהני.. מה זה כבר משנה? כוסאומו.
והנה אני שוב. לבד.
לא מצליחה להבין מה לא בסדר איתי, ולמה אני לא מצליחה לחשוב ולהימשך לאף אחד,
חוץ ממך?
