המון הודעות ביום.
אני בשלי.. מוחמאת, אבל מכחישה. לא מוכנה אפילו לתת לאחד צ'אנס.
הם מנסים, מנסים, מנסים,
ונעלמים.
אני ממש לא מאשימה אותם.
עשרות מילואימניקים חסונים מסתובבים סבבי כמו טווסים. חלקם כל כך חסונים כאלה, בלי חולצה, עם בוקסרים.. משוויצים.
ממש כמו חתלתולות מייוחמות.
אבל אני לא מצליחה לחשוב, לפנטז..
אפילו לא מצליחה לעלות בדעתי האופציה להתחרמן על אחד מהם.
(חוץ מהמפ שלי שהוא הכי חתיך אבל אני יודעת ששום דבר לא יקרה בינינו)
אני רק מצליחה לחשוב על כמות הפעמים הלא נורמלית שגמרתי, בפעם אחרונה שנפגשנו.
ואיך שהתענגתי על כל אחת ואחת מהן.
ועל איך שאוננתי באמבטיה לפני שיצאתי למילואים..
ושבפעם הראשונה בחיים שלי, גמירה אחת - כבר לא הספיקה לי.
על איך שנתן לי לשים עליו את הראש אז, כשראינו את הסרטון ההוא..
ושרק רציתי ויכולתי לקוות שככה יראה האפטר קייר שלו, ממש כמו פעם...
כי הרגעים האלו שבשבילו אולי היו קשים.. חסרים לי כל כך.
זו כבר לא אובססיה,
נראה לי שנקלעתי לכלוב שלו.
ואלוהים, הוא נעול כל כך חזק.