אני עומדת בצומת של ההחלטות
ובעצם זו רק הכניסה של הבית הישן הזה
אני מתלבטת אם לצעוק או לשרוק לך
אני מנסה אבל יוצא
רק זרם אויר
בוטח לא בוטח.
זאת מציאות איומה שבה אתה ואני פרודים מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין, ויורדים פתיתי שלג והם כל כך קסומים ואווריריים ומזכירים לי אותך. דמעות קטנות נקוות בתחתיות העיניים שלי כשאני עולה במדרגות והן צונחות כמו הטמפרטורות של הלב.
אני מתהלכת סהרורית במסדרונות ומחפשת את עצמי בעיני האנשים הריקות, רואה אותך מבליח בקצה הרחוק, הנה אתה ואני נעמדת, רוצה שתפנה את המבט, אולי הרגשת אותי עומדת שם ומסתכלת עלייך?
אני מושכת את הזמן הזה עוד שניות ארוכות ומגלה שאתה כבר לא תבחין במבט שלי ואולי אפילו תשנא אותי על שלא נשארתי אבל אולי גם היית שונא אותי אם דרכינו היו מצטלבות והיינו מהנהנים לשלום כשבעצם רק רוצים לחבק חזק כי אנחנו לא יודעים כלום.
הגעגוע עצוב ומלא רחמים.