כמו גיץ בשדה יבש
כמו שאגת אריה במרחבים
כובש
מכאיב
ומתלטף
מחייך עם העיניים
מרפרפת מסביבך
מרצדת באפילה
צמוד
צפוף
מסור
אתה דוחף אותי על מזרון מכוסה שמיכת פרחים ומסביבנו הלילה מצרצר
האוטובוס הזה לא נוסע יותר לשום מקום, תחנה אחרונה
השיער שלך הוא אסופת תלתלים זהובים והחיוך שלך מרמז על ארץ נרניה שנחבאת אצלך בתוך הארון,
האנחות המושלמות שלך כשהפה שלי מסביבך, עולה ויורד, שואב ויונק אותך דרך המקום הכי רגיש בך, לא משחרר אותך עד שלא תגיד את מילת הקסם
אחרי האוטובוס היה בית
היה בו קר וחשוף
אספת אותי ברכב מתפרק מתחנת הרכבת בחדרה
ופתאום דפק בדלת מיכאל, או רפאל? היו לו עיניים של זאב אבל שם של מלאך
אז הוא מצד אחד, ואתה מהשני, עושים את עצמנו כאילו לא מבינים מה קורה פה
אבל הידיים שלכם נפגשות על הגוף שלי מתחת לשמיכה ואתם צוחקים
יש כאן בדיחה פנימית,
אני לא מרגישה בטוחה
אבל ממשיכה.
מה כבר יכול לקרות..
בבוקר התעוררנו באותה המיטה. איש הפח היה נרגן, האריה הפך לקרח. המכשפה לקחה את המטאטא וחזרה הביתה.
