עד כמה אני לא יציבה:
עוד לא הכרתי בנאדם וכבר נמאס לי ממנו
דיברתי עם החברה הכי טובה שלי לפני כמה ימים ופתאום הבנתי שהיא כבר לא החברה הכי טובה שלי
ופשוט סגרתי אותה מהחיים שלי
מבינה שאני בעצמי החברה הכי טובה שלי.
דיברתי איתה על בנאדם שהייתי מאוהבת בו ועל כל הסיפור שהיה מסביב לזה סופר טראומטי
ועל הקשר שאני עדיין מרגישה אליו וסביב זה
ועל כמה שאני יודעת שאני אוהבת אותו באמת כי אפילו כשהוא אמר ועשה דברים ממש רעים הלב שלי המשיך לחייך אליו
שאני אוהבת אותו כמו שפנקס הקטן אהב את הוד מעלתה
ועל זה שהוא לא בחיים שלי בגלל אנשים אחרים, בגלל שהוא היה קל לשכנוע, ובגלל שאני לא נפתחתי אליו
ועל זמן ומקום
ועל הסימנים
והיא אמרה לי את הדברים הכי מאוסים עליי בחיים האלה, דברים שאני אף פעם לא אומרת מתוך הידיעה שזה פשוט ברגע מבטל את הבנאדם שמולי
היא אמרה "זה כמו שאני רוצה זוגיות ואני רואה פתאום זוגות וכמו שמישהי רוצה ילד ורואה ילדים את מחפשת את זה אז את רואה את זה''
שתקתי.
אמרתי לעצמי, שחברות זה דבר מורכב.
שגם אם היא צודקת ואני צריכה להתקדם ולהמשיך הלאה (ואני יודעת את זה) - ולהכיר אנשים חדשים ולתת להם מקום להכיר אותי ולא רק את המצחיקה או הזונה,
גם אם היא צודקת
אני לא מחפשת כלום
וזה מה שהיא בחיים לא תבין
אני לא מחפשת אהבה, או זיון, או שום דבר
אני נותנת לדברים להגיע
והם מגיעים.
אני לא בלחץ.
והיא סיימה את השפיל ב''אז את מבינה?..מה קרה שהשתתקת"
אבל אני לא נלחמת יותר באף אחד
אמרתי לה "כן. את צודקת. אני צריכה לשכוח ממנו ולעבור הלאה.. אני חייבת לזוז, נדבר, תודה על השיחה''
ומאז מאוד קשה לי לדבר איתה
אני גם לא רוצה לומר לה שהיא טועה, שהיא רק חושבת שהיא יודעת יותר טוב ממני,
אני גם לא רוצה לומר לה שאני חושבת שהיא לא החברה הכי טובה שלי אם היא החליטה לבטל אותי ככה אחרי שפתחתי את הלב והסודות שבתוכו.
15 שנה של חברות,
אבל כבר חיים שלמים שאני מסתירה את עצמי
רק כדי להימנע מהמחשבות הכל כך שטחיות של אנשים אחרים שאומרים לך שהם חברים שלך.
