גבולות

אחרי 185 יום ברצועה מהשביעי לאוקטובר

הסתיים לו סבב של חודש נוסף בצפון

להלן ההשפעות:

אין בי רגשות בכלל

זה לא אישי זה לא שלך

לא מתוכנן או נשלט

תוצר לוואי של שחיקה של חוויות ומראות

שצריך להדחיק בשביל לתפקד

החושים כהים העצבים עולים

זה יוצא על נשלטות, לעיתים על נשלטים

כרגע זה יוצא מבוקר גורם הנאה לאדם זר

אדם או גברת שהיו פעם קרובים

והיום נושאים רק את התואר נשלטים

אולי עדיף בלי רגשות

בלי לפגוע להיפגע רק את הנפש להקהות

מי המרויחה העיקרית מהשחיקה?

בטוח לא אני

אולי את אולי אתה

אין לי רגשות בכלל

יצאתי אמש בעיר 

לבד

הייתי במוד מתבונן. כזה ששם אוזניות עם טכנו ובוהה בעוברים ושבים.

צעדתי המון ברגל, אכלתי פיצה בתדר.

והרגליים הובילו אותי לגיי פרינדלי בר.

זה התאים לי בול למוד.

מחד אני שונה בנוף

מנגד כל כך בא לי לשבת בצד, כמו על חוף.

מבלי לפנות, מבלי שיפנו.

רק לבהות ולנחש מי אתם ואיך הפכתם להיות אתם.

השעות עברו והאלכוהול איתם.

הדמויות השתנו בין את אתה וגם וגם.

וכמו סימן של במאי הן והם התחילו לחקור

ניגשו בתורות בקצב צלילי התוף

לתהות ולחקור מי הוא זה שבוהה בקצה החוף.

היו שיחות טובות

היו הצעות מגונות.

אבל חזרתי לבדי.

כל רצוני היה לבהות.

שבת שלום.

איך נוצר געגוע

מחוויה טובה שנחרתת בזיכרון

או הנדוס תודעה שזה הדבר הנכון.

המסע שלי עמוס בגעגוע

לדברים נעימים לדברים קשים

המיינד מחפש כל הזמן שחזורים

הגעגוע מתגבר ככל שהריק גובר

לא תמיד למלא אותו זה מה שחסר

מה שבטוח זה מעביר את הזמן

עוד יום עוד שבוע

להשאיר את הראש שפוי ואת הלב בפנים קצת רגוע

געגוע עז להרגיש.

רק אותי המצב המשוגע מחרמן?

כאילו אם הגיע הסוף, יאללה להספיק לטרוף.

נכנס בי יצר חייתיות.

מן מוד הישרדות?

את האנרגיות אוציא על הגורה הלילה

והפרחים לחמינאי.

אני והגורה שלי מתכוונים לצאת לבר בתל אביב במוצש.

ואם נכיר מישהו/י מספיק מעניינים הם יחזרו איתנו הבית.

גם זוגות זה אופציה כל עוד אני מוביל.

אם בא לכם/ן לשחק ואתם בוויבים טובים.

צרו קשר.

כל כך קשה בלעדייך

אפור סגרירי.

שכבה על שכבה שאני מעמיס על עצמי

בכדי לפצות על חסרונך.

האופציה היחידה בלפגוש אותך שוב היא לחצות יבשות

או פשוט לדמיין ולהמתין בסבלנות.

כשתבואי

כל השכבות ירדו באחת

החיוך יחזור לפני

איפה את שמש

תבואי בשיא החום שלך

ותחזירי את האנרגיות למדינה שנואשת לחיוך.

אני כותב ומוחק

מוחק ושוב כותב.

בסוף זה לבד מול רעשים דפיקות לב ומחשבות

לא רוצה שיתקרבו, לא רוצה לחלוק.

רוצה את השגרה שלפני.

את השקט, בלי הסערה.

חיפוש נואש אחר הסחות דעת

(כן, גם את הסחת דעת)

זה עוזר ליום, אולי גם לילה.

קצת יותר חזק מאדוויל.

שגרה, איזה מן דבר מוזר לבקש אותך.

אפטר.

24 שעות.

לא מצליח להיות אזרח

הגוף בשטח ישראל הראש עם החברים בדרום.

איך אפשר לעבוד?

לא הייתי שורד את זה.

לא מצליח לעשות קניות, לנקות, לכבס לבשל.

אפטר.

שיגמר כבר.

לאירועים, מסיבות או אנשים נחמדים.

לזוג.

אפשר גם לבודד/ה.

תודהההה

אני רוצה לאכול לך את הלולב היא כתבה לי

טעית בחג סימסתי חזרה

שתיקה.

היא ציפתה למשהו יותר מזמין.

ממתי את כותבת לי בלי רשות ניסיתי לשבור את הקרח.

ממתי החרדית הזו מחללת שבת וחג חשבתי לעצמי.

שתיקה.

לקראת חג שני

סימסתי, "מוכנה?"

לאחר רבע שעה היא השיבה בתמונה שלה על ארבע עם קולר.

לפקודתך, צעקה הכותרת.

זה כמעט שנתיים מאז הפעם האחרונה שדיברנו.

ועוד שנה תמימה מאז הפעם  שניפגשנו.

הרגיש לי אחריות גדולה מדי לנפץ את כל עולמה.

לאסוף אותה מבני ברק לבושה למהדרין.

ולגמור בתוכה בשירותים של מועדון מטונף.

"הפעם אני רוצה..."

אני יודע מבלי שתסיימי קטעתי.

אולי.

אפ אמצא את הפרטנרים הנכונים.

תעברי תשליך.

תשליך של עבר, של אמונה שפג תוקפה.

תשליך של עולם ישן.

לקראת שנה חדשה.

תוהה אם את מוכנה.