אני חושבת שהייתי יותר יפה אז.
מבחוץ, מבפנים. מכל כיוון שיש בי.
משהו בי הצליח להתמודד עם הרבה יותר, אולי בגלל כמה שהדחקתי את הכאב המפלח שאני חיה איתו.
פעם ידעתי איך, אבל איפה שהוא ב4 השנים שהגיעו אחריו איבדתי את הידע הזה. את היכולת.
כשאני חושבת על מי שהייתי אז אני מבינה שאולי חלק מהיופי הזה שנכחד הייתה איזו תקווה, סוג של. גם אותה כבר אין לי, כי לעומת מי שהייתי אז- אני כבר יודעת את האמת כולה. (לפחות את רובה המשמעותי.)
כשהיינו מטיילים בין מטעי הבננות ומבנים ישנים של קיבוץ, קיבוץ טוב כזה של פעם (ככה זה הרגיש לי), הייתי מרגישה את הלב שלי ממשיך להתפרק לחתיכות עם כל צעד.
כמו שכשהביצית מופרית בזרע, אחרי כמה זמן התאים מתחילים להתפצל עוד ועוד ועוד.
אבל הם לא נשארו כמקשה אחת ויצרו חיים, אלא להפך.
כל חלק בי התפרק והתגלגל רחוק, ובמקום להפנים שהגיע הזמן לאסוף בחרתי לבזבז את זמני וכוחותיי בלרדוף אחריו.
אהבת חיי, כביכול.
ממש כביכול.
אני כבר לא חושבת שיש דבר כזה, וגם אם היה כנראה שאני פספסתי את ההזדמנות כשעוד הייתי יפה מכל כיוון שיש בי.
הקיץ היה חם מאוד, והייתי עסוקה בהסתגלות מחדש למקום שאני מכירה היטב- הבית.
הייתה תקופה צפופה וחמה, הרבה חוסר ודאות.
כשהתחיל החורף, דבר אחד כן ידעתי-
אני חייבת להיות איתו.
הרגשתי אותו הולך ומתקרב על הכביש בפינת הרחוב הצפוני ביותר במושב הקריר. עלי פקאן נשרו כמו פתיתי שלג, כל אחד שונה מהאחר, יוצרים וילון בלתי נגמר של כתום, חום וצהוב עדינים.
האוויר קפא סביב המרפסת המרובעת הקטנה והזווית של כורסת העור הרעועה כבר התחילה להכאיב לי יותר מדי בנוסף להתרגשות.
קצת מעורפל לי מכאן, עד לנקודה שבה אני פותחת שקית של גראס כשהוא עומד צמוד אליי, ממלמלת משהו על הריח הנהדר וקצת מפחדת מכמה שהוא עומד קרוב אליי. כבר אז הגוף שלי ידע שזה הולך להיות ארוך.
אני הולכת להיקשר חזק מאוד, ורק הזמן יתווה את החבל שהולך לקשור אותי חזק כל כך עד שאתמלא חתכים וכמעט אחנק.
זמן קצר מאוד.
אבל את החלק הזה עוד לא ידעתי, כי אם הייתי יודעת אני לא חושבת שהייתי צוללת פנימה בקפיצת ראש לתוך הלב האפור ביותר שהכרתי לשווא, ושוברת את כל העצמות בדרך.
הגשם היה חזק ואלכסוני, כועס כזה.
היינו שנינו על הספה בצורת ר' ושיחקנו משחק וידאו, שבו אני בהחלט ניצחתי ודי בקלות.
הזיכרון שלי חצי מחוק, אבל אני כן זוכרת שהתנשקנו בחושך כמעט מוחלט, והגשם הלהיט אותנו הרבה יותר.
על אותה ספה גם שכבנו בפעם הראשונה, ואחרי קרוב לשעה שהראש שלו היה בין הרגליים שלי הוא חזר לשם שוב כשעניתי לו במבוכה שלא גמרתי.
אני לא חושבת שגמרתי עם מישהו לפניו, מהמגע שלו ולא משלי.
הגוף החטוב שלו מצמיד אותי אל הספה הקשה, ופתאום אני מעליו, השמיכה נופלת וכמעט חושפת את הישבן הרחב שלי כשאני רוכבת על האיבר הכי מושלם שאי פעם חדר אליי.
העור שלו זורח כמו הירח ואני מרגישה כאילו אני עשויה כולי ענברים נוצצים, קריסטלים של טיפות זיעה משותפות ולשונות חמות מתערבבות אחת בשנייה.
העיניים הכחולות שלו מקפיאות אותי,
והעיניים שלי גורמות לו להפשיר בכל מבט דבשי ומתוק. איך ידעתי לעפעף יפה ולהניד ריסים בפתיינות.
ידיים חזקות וחמות שאוחזות באגן שלי בחוזקה כשהוא נכנס יותר ויותר חזק, מנסה למצוא את הנקודה העמוקה ביותר בי, הגשם שנעשה סוער יותר ככל שהגניחות שלי מתחזקות.
האצבעות היחידות שהסכמתי להן להיכנס עמוק לקרקפת שלי, לפרק את התלתלים.
ולהיכנס כל כך עמוק לגוף שלי.
---
אני מתעוררת במיטה הגבוהה של אותה חברה אהובה ששמרתי לה על הכלבה, והבית.
האוויר קפוא ומריח מגשם טרי ונקי, אור צהוב של שעות בוקר מוקדמות מלטף את העפעפיים שלי והכתפיים החשופות שמציצות מתחת לפוך, ואני מבינה שעוד משהו מלטף אותי על הלחיים.
העיניים שלי נפקחות בעפעוף עדין ואני רואה אותו מסתכל עליי בעיניים הכחולות שלו שעכשיו הזכירו לי קרחונים שכבר נמסו והתאחדו עם הנחל הזורם.
מלטף אותי במבט, ועם היד על הלחי.
"תישני, יפה. אני פה." הוא לוחש ומנשק את מצחי והעיניים שלי נסגרות בעוד המבוכה מתפוגגת, שיראה אותי ישנה ככה עקום.
גם ככה זו לא תהיה הפעם היחידה.
הפעם הבאה שאני מתעוררת אני מכוסה בנשיקות ורטובה כל כך שאני כמעט לא בטוחה שזה אכן הגוף שלי.
--
אני זוכרת כמעט כל לילה ששתינו את אותו היין ושמענו את אותם האלבומים והזדיינו חזק,
ואיך הוא היה נרדם כל פעם בדיוק באותו השיר, כשאני נשארת ערה ובוהה בתקרה עד שהעיניים שלי נמסות והידיים כבר מנומלות לחלוטין מרוב שאני לא מפסיקה ללטף אותו ולחפון את החלקים האהובים עליי.
ואיך הכאב היה מפלח אותי לאורך ואז לרוחב, וגם במעגלים.
הייתי שומעת את השניות עוברות כמו תקתוק של שעון בתוך הראש שלי, בידיעה שהוא יקום ויצא לעבודה בעוד כמה שעות ואני לעולם לא אצליח להירדם, אז כבר עדיף שאצא מיד אחריו יחד עם הכאב שלי, בתקווה שעד הבית הוא ייחלש לפחות בחצי.
הייתי בוכה את נשמתי עד שלא נותרו נוזלים בגוף שיצאו, וכל זה ברבע השעה הראשונה של הנסיעה הביתה. לפעמים עוד לא הייתי מגיעה לתחנה המרכזית וכבר העיניים שלי היו כפולות בגודלן מהנפיחות של הבכי.
נאחזת בשיניים בשאריות הריח הגברי והמשכר שלו, בפלאשבקים מהלילה שלפני.
לפעמים, באותו יום כבר הייתי חוזרת, אחר הצהריים. רק כדי לזכות בעוד מבט, גם אם נלך לישון מיד אחרי והלילה שלי שוב יעבור בנעיצת עיניים בתקרה וסכינים מטאפוריות בלב של עצמי בזמן שהוא נושם עמוקות, נוחר מדי פעם בשלווה לידי.
הדלת שוב נסגרת אחריו ב7:00 בבוקר והדמעות שלי חוזרות לזרום ללא מעצורים, משאירות אחריי שביל ארוך מהדירה הקטנה שלו אל תחנת האוטובוס.
באוטובוס כבר הייתי טורחת להוציא טישו.
עד עכשיו מטעי בננות עושים לי משהו בלב, כשאני מביטה בהם אני יכולה בחטף לראות בחורה תמימה וכואבת עם תלתלים יפים על הראש הולכת לצד גבר קר כקרח עם מבט חודר ונוכחות משכרת.
כשהיא מסתכלת עליי אנחנו לרגע שוב אחת, וכואב לי.
אבל רק לרגע, כיב כבר מזמן אין סביבי מטעי בננות או גברים,
ולמדתי עוד כמה דברים.