אף פעם לא ידעתי שהמחמאה: "את כל כך עמידה"
בכלל תיאמר, ובטח לא ידעתי שזה יגרום לי להרגיש כל כך מיוחדת.
אתה לא אוהב לשפוך. אתה גומר, פשוט בלי שפיכה. וכמה שאתה נהנה לזיין אותי ברצף, להפוך אותי, לזיין במלא תנוחות: על הגב, על הבטן, על הצד, עם הרגליים מעבר לראש שלך ואז מעבר לראש שלי, מקפל אותי כאילו הייתי בובת סמרטוטים...
אתה כל כך אגרסיבי, אתמול אפילו עברה לי מחשבה לשבריר שניה שהגענו ל"אגרסיבי מידי" אבל אז היא נעלמה בתוך רצף אין סופי של אורגזמות שאני לא רוצה שיפסיקו לעולם.
ואז אתה אומר לי כמה הכוס שלי עמיד, וכמה אני עמידה.
ואתה אומר את זה בדרך אגב, כאילו אתה בכלל לא יודע כמה זה מרגש אותי לשמוע
שאני בעצם מיוחדת
שאין כמוני
שאתה אוהב לא רק לזיין אותי
אתה אוהב אותי
הלוואי ויכולתי לתת לך כמו שאתה אוהב לקחת.
אבל איך שהוא אנחנו תמיד מגיעים לשלב שבו אני שואלת: מותר להפסיק אדוני? אפשר די?
ואתה, כמו אלוהים, רחום וחנון, מאפשר לי כמה דק' של מנוחה, נותן לי לשתות, מרגיע ועוטף אותי.
כי אתה יודע שעוד כמה דקות כבר אשאב אותך שוב ומשם הדרך אל הכוס שלי ממש קצרה.
