אני יודעת שחזרת
ואני יודעת שאתה במרחק נגיעה
המוח לא מפסיק לחשוב עליך
אני כועסת ופגועה
אבל כל כך מתגעגעת
ולא הייתי באמת לבד
אבל לא אהבתי כמו שאהבתי איתך
ואין לזה תחליף
ולא יהיה
כי מה שהיה בנינו יחודי כמו טביעת אצבע
כמו הקווים שבאישון
כמו צעד ראשון
כמו רוח בים
כמו שקט
וסערה
והלב שבור
וכואב
והדמעות תקועות מתחת ללשון
ואני יודעת שלא נחזור, אבל אולי
ומה אתה חושב? האם אתה כועס?
האם אתה עוד איתה? ולאן כל זה הולך?
האם באמת אהבת אותע כמו שחשתי או שכל זה היה תרגיל
האם נוצלתי ולא ידעתי
האם אני קטנה וחלשה או שזה רק העיינים הדפוקות שלך שמתסכלות עלי שבורה, ללא טיפת חמלה.
ממשיכות ללכת ולא מושיטות אפילו יד
וגם לי יש אחריות, גם אני הייתי שם
ואולי התרחקתי כי לא רציתי בעצמי לראות איך הכל מתפורר
ואיך נשאר לי רק הפירור האחרון
אחזתי בו בשתי ידיי
קיוותי שזה רק עניין של זמן עד שישבו אלי הפירורים הנוספים
והכל יתאחה מחדש למשהו שאפשר לאהוב ולחבק
אבל אתה נשארת פירור
ואני התעייפתי לשמור עליך כמו יהלום קטן
אז נשארתי לבד
וזה כאב
עכשיו אתה פה,
עכשיו ניפגש ואתה כבר לא הפירור שלי
ואתה לא איתי