תעלול, כלומר קונץ, כלומר התחכמות לאחרים, כלומר לדחוף פאפאיה לתחת זה לא נושא הבלוג הזה.
אז אני אתחיל.
הייתי בצפון הודו, ממש אחרי הצבא, טיול ארוך, ופגשתי בערב שתי בחורות ישראליות ממוצעות מאד לג׳לג׳אנר הישראליות אחרי הצבא שהן בין מדריכות חי״ר לבנות אנוש: סנדלי שורש, תחתוני בוקסר שהיו אז עדיין בסדר להסתובב איתם, שעון בגודל רחפן קטן על היד, ומנטליות של דיבור בפקודות קצרות אחת לשנייה כי ככה זה בגולני.
הן חיפשו לעשות את הדבר הכי פרוע שעלה על דעתן, וגם לצאת מגניבות לבנים שהיו איתן בגסט ההוס, ושאלו אותי אם יש לי צ׳ארס להביא להן, ישראליות אחרי צבא זה ג׳אנר מיוחד.
במקרה לא היה לי עליי, אבל רשמתי לפניי.
בדרך חזרה לגסט האוס שלי, זיפתו את כביש הגישה אליו, ונדבר לי לכפכף זפת טרי. הופה להלן קונץ.
גלגלתי את זה שייראה כמו טולה צ׳ארס, ובשיא התמימות אמרתי להן קחו צ׳ארס הכי טוב שתעשנו בחיים.
הן הסתכלו על השעון אמרו תודה ׳30 שניות אנחנו בגסט האוס זוז׳.
וטסו להראות לחבר׳ה הבנים איזה שועלות הן. מרדניות. פנתרות על. הצליחו לארגן צ׳ארס מאיזה סטלן על... נו טוף....
עכשיו, לי היה ברור, שדוחפים זפת לצ׳ילום, יפול האסימון שזה לא צ׳ארס, והמשכתי את חיי הבטלה באותו ערב.
למחרת הסתבר לי שעודף הדפקטים הזה, ניסה לעשן את זה עד 5:00 בבוקר ולא הבינו למה זה לא נדלק, עד שמישהו פשוט התעלף. סוף סיפור. קונץ.