מחשבות

יש בי משהו עמוק בפנים,שאני לא מבינה אותו.

אין בו שום הגיון.הוא פשוט פועל.

כשפונה אליי מישהו עם סמכות,אני מגיבה.

באוטומט.כמו הניסוי של מילגרם.

הרצון הזה,לספק ולשרת.

לתת את עצמי ככלי.כחפץ.כחור.

הרצון רק להיות.להיות נוכחת ברגע. 

להיות על הברכיים.על ארבע.לא משנה. 

החוסר גבולות.להסכים להכל.

לא להיגעל מכלום. 

אני לא מבינה את עצמי.באמת.

התשוקה הזאת לכאב. 

לחינוך.לעונש.למילים "ילדה טובה".

אני לא מצליחה להתעלם מזה.

לא מצליחה להגיד לא.

לא מצליחה להבין איך הדחקתי את זה עד עכשיו. 

ואיך פתאום אני לא מצליחה לדמיין את עצמי בלי זה. 

אני נשלטת.