מחשבות

"תספרי לי הכל.

מההתחלה.

אני רוצה את הרצף.

אני אשתוק ואת תדברי"

ואני מספרת.

אני נושכת שפתיים,

צובטת את האצבעות

ומספרת.

"רגע ,רגע,

כמה זמן אחרי לידה היית?" 

יומיים.

והיא מתחילה לבכות.

הדמעות זולגות לה על הלחיים.

היא לוקחת טישיו

מהשולחן לידי.

"את תמשיכי.את לא מגוננת עליי.

זה לא התפקיד שלך".

אני נושמת עמוק.

וממשיכה.

האוויר נגמר לי.

"אנחנו חורגות מהזמן ברבע שעה.

אבל אני רוצה שתחזרי אסופה הביתה."

עשר דקות אחר כך,

אני על האדמה בחוץ.

הוא לא רוצה לבוא לקחת אותי.

אני לבד.

על האדמה.

אני לבד.

לבד.