חרא לי.
חרא לי ברמה כאוטית.
אני סיר לחץ שעומד להתפוצץ.
אני יודעת את זה.
אני יודעת שמה שאני עושה לא טוב.
ושאני צריכה לקבל אומץ ולהגיד פאק איט.
והילדים יסתדרו.
ואני אסתדר.
שיהיה בסדר.
אנחנו נהיה בסדר.
אבל אלוהים.
זה כל כך קשה.
מי שאומר שהכי קל זה לפרק אין לו מושג.
אין לו מושג.
להישאר?
להמשיך לספוג עוד ועוד התעללות?
ואז הקטע הזה עם הכלוב.
מה אני עושה פה בכלל?
אני באמת נהנית מזה?
זה מי שאני ?
כלבה?
ילדה?
זונה?
זה מה שאני אוהבת?
זה באמת מה שאני רוצה?
או שזה רק מה שטוב לי עכשיו?
זה טוב לי בכלל עכשיו?
להיות עם גברים שאני לא באמת מעניינת אותם,
כן,אני מצחיקה וכייפית.
אני קלילה בטירוף.
כן,אני זורמת עם כל פנטזיה שיש לך בראש.
אני בחיים לא אומרת לא.
שזה הזוי.
פאק, אפילו לא צריך לדאוג לי.
לא צריך לדאוג שאני אהנה או שאני בסדר.
אני פשוט שם.
למלא כל רצון וצורך.
זה עצוב?
איפה אני בכלל?
איפה מי שהייתי פעם?