אחרי שהילדים נרדמו,הבית שטוף ומסודר,
אנחנו יושבים משני צידי השולחן.
אתה רואה אותי מתכתבת ומחייכת,
אני רואה אותך מעביר את התמונות ונהיה מתוסכל.
אני שואלת אם אתה רוצה עזרה.אולי בעריכה של מה שרשמת או בהגדרות.
אתה מסתכל עליי ואומר לי "הסכמתי שנפתח כדי שמישהו יפרק אותך כמו שאת רוצה,לא כדי שהוא יגרום לך לחייך.זה התפקיד שלי."
ואני לוקחת אויר,נזכרת בשיחות עם אנשים יקרים ושואלת אותך,מתי פעם אחרונה גרמת לי לחייך? לצחוק בקול?
אתה חוזר למסך."ואם אני אחזור דלוק ואני ארצה..."
אז תקבל.מה שתרצה אתה תקבל.
בלילה,אני באה ללכת לישון בסלון.הספה היא המיטה שלי בחצי שנה האחרונה."בואי.בואי תשני איתי"
אני מהססת.ובאה.
אתה מלטף אותי.מנשק.מחבק.אני מניחה את הראש על החזה שלך,שומעת את הדופק.
הידיים מלטפות.חוקרות.לאט.אתה לוקח את הזמן.
לא נגעת בי ככה כל כך הרבה זמן.
אף אחד לא נגע בי ככה כל כך הרבה זמן.
אני מסתכלת עליך.אתה עם עיניים עצומות.השפתיים שלך לוחשות את השם שלי.
אתה מנשק אותי.ממקם אותי חזרה עליך.קרוב.
"לילה טוב תמרי".