לפני 3 שנים. יום שישי, 1 בספטמבר 2023 בשעה 5:13
זה תמיד אישיו.
זה תמיד היה בינינו.
הבלאגן שלי,הבלאגן שאני,
מול הפדנטיות והסדר שלך.
אתה צועק עליי שאתה לא מבין.
"לוקח לך שעה לתקתק את כל הבית,
למה את לא עושה את זה?!"
וכמה אני חסרת אחריות,והארונות של הילדים,
והדוגמא שאני נותנת,ואיך הכל בגלל אמא שלי,
אתה ממשיך לצעוק כמה אני דפוקה.
כמה אני רקובה מהיסוד.
כמה אין בי כלום טוב.שום דבר.
ואיך אני הולכת.מתלבשת.מתנהגת.
אתה יורה עליי צרורות.
ואז בסוף,כשאתה נרגע קצת,
ואני פשוט שותקת.סופגת.
אתה רוצה רגע נחמה.מגע.
אני מוצאת את עצמי על הרצפה.
על הברכיים.הכל נגמר נורא מהר.
אתה אומר שתסתדר.ושאני אסדר.
זה בסדר.זה בסדר.אני בסדר.