ואם הוא היה מת.
זה כל מה שאני חושבת בתקופת החגים הזאת.
ואם הוא היה מת.
גם אז היית לבד.
גם אז היו לך ארבעה ילדים.
גם אז היית נשארת עם החובות שלו.
העפיפון למדה לרכב על אופניים.זה נס גלוי.
אני מרחמת על המורה נהיגה שלה מעכשיו.
אבל היא למדה.הצלחתי ללמד אותה.ומחר היא כבר תרכב לגן על האופניים.
הגדול שאל למה אבא לא לימד אותה.ואיפה הוא בכלל.ולמה הוא לא עונה לשיחות.ומתי הם יראו אותו. ועם כל משפט שלו זולגות לו דמעות על הלחיים מהעיניים החומות הגדולות שלו.והוא ממשיך ,למרות הדמעות,לשאול.ולהקשות.לדרוש תשובות.
ואז אני חושבת חבל שהוא לא מת.שלפחות הייתה להם פרידה.היה סופיות.
אני מנגבת לו את הדמעות ומחזיקה את שלי.אני רוצה לצרוח ולהרביץ ולקלל ולצעוק ולפרוק ולהתפרק.
במקום זה,אני נושמת עמוק,מנשקת אותו, ומשקרת. אבא אוהב אתכם.הוא הלך לחפש בית אחר.ותוכלו לבקר אותו.אבא אוהב אתכם.וגם אבא מתגעגע.
אני משקרת.מנשקת ומנגבת דמעות מלחיים מתוקות.