"תתפשטי".אני מתפשטת בלי גינונים.בלי מחשבות.בלי נסיונות להסתיר או לפתות.זה לא מעניין אותי.ספק אם זה מעניין אותו."על הברכיים".אני יורדת על אוטומט.המוח שקט עכשיו.הוא הולך עוסק בעניינים.אני עוצמת עיניים.לא אכפת לי.אני ברגע שלי עכשיו.
"תזחלי.תעלי על המיטה".התחתונים שלו בפה שלי. ואני מרגישה את ההצלפות.לא מעניין אותי במה הוא משתמש.אני מתרכזת בכאב.בגוף.במכה הבאה.הוא ממשיך.אני יודעת שהוא רוצה תגובה אבל אני לא מסוגלת לתת.הוא ממשיך.כשהוא נוגע בנקודות רגישות הגוף זז באוטומט.נותן לו איזושהי מידת הבנה.
אני מרגישה את התסכול שלו מהחוסר תגובה שלי.אבל אני לא צורחת.ואני לא אבכה.לא מזה.מצטערת. אני שומעת את המכנסיים יורדות.הוא מדבר ואני לא מגיבה.שיעשה בי מה שהוא רוצה.הכף יד שלו בתוכי.הקולות יוצאים.אני נשבעת שאני יכולה לשמוע אותו מחייך.אבל כשהוא מבין שהוא לא יקבל מעבר לקולות האלה הוא מוציא את היד וחודר חזק.
אני אף פעם לא יודעת מי מנצל את מי.אני מתקלחת.מתלבשת ורוצה ללכת.עד הפעם הבאה.
אני לא מבינה למה. אני לא מבינה למה אני כזאת.למה זה מרטיב אותי.למה אני לא מסוגלת לפתח אינטימיות.למה אני לא מסוגלת לנהל תקשורת אמיתית.למה האידיאל שלי זה לחיות את זה 24/7. רק לשרת.לתת סיפוק.להיות כלי.ומדי פעם כאב.רק שאני אזכור את המקום שלי.