אני פה כבר תשעה חודשים.נכנסתי כשהקטנה שלי הייתה בת 3 חודשים והייתי בשפל בחיי.חיפשתי משהו שמישהו אחר אמר לי שאמצא כאן.נכנסתי עם ניק אחר ואחרי כמה ימים נבהלתי וברחתי.ואז פתחתי את הניק הזה.בשם אחר בהתחלה.
אם אני קוראת את הפוסטים הראשונים שלי אני מבינה כמה עברתי.איפה הייתי.כמה קצת הבנתי.היום,אני גם לא מבינה הרבה.אבל למדתי להיזהר טיפה יותר.ובעיקר למדתי מה אני לא.
אני אוהבת ללכת אחורה.לראות את ההתקדמות. יש הודעות שאני שומרת.יש זכרונות ורגעים שאני אנצור לכל החיים.פעמים ראשונות.חלקן היו נוראיות.אבל הן עדיין קרו לי.ויש משהו בלהיזכר.תמונות שאני שומרת. של משימות ראשונות.פעם ראשונה על הברכיים.פעם ראשונה על ארבע.אנאלי ראשון.הצלפה ראשונה.ספאנק ראשון.הרבה הרבה פעמים ראשונות.
הזיכרון הכי חזק שלי זה ממך.אדוני העורך דין (: אם אתה עדיין קורא אותי אתה יודע שאני מדברת עליך. היד החזקה שלך על השדיים שלי בפעם הראשונה. קשירה ראשונה (ובנתיים יחידה) שלהן.וסימנים שנשארו לי לשבועיים.לא הפסקתי לחייך במשך שבועיים כל פעם שהסתכלתי במחשוף.
ויש עוד זיכרון.שלך.אדוני הפסיכולוג (: החיוך שלך כשהיינו אצלך בבית.שכבנו על הרצפה.התחת שלי בער. נהניתי כל כך.כל הרצפה הייתה עם שמן קוקוס בערך.ושנינו לא רצינו לקום.
זיכרון נוסף הוא שלך אדוני המרצה (: שלימדת אותי כמה אני כלבה.לנצח אני אהיה חייבת לך על זה. גילית לי את עצמי.את המקום הטוב שלי.איפה שאני הכי בשקט.כמה זה עושה לי טוב.
ויש אתכם.(: אני לא יודעת אם את קוראת,אני מקווה שאתה עדיין נכנס.גם שהעולם שלך קצת קורס. אני רוצה אתכם כל כך.וזה אף פעם לא באמת יוצא עד הסוף.אני מרגישה שאיתכם אני יכולה להתממש באמת.ואני כל כך רוצה.לשרת.לספק.להיות עבורכם.מה שתרצו.איך שתרצו.כמה שתרצו. אני אהיה "זאתי".חלום שלי להיות "זאתי" שלכם.אמן זה עוד יקרה. אני לא רוצה שתהפכו לזיכרון עדיין.עוד לא.
תנו לי להיות שלכם.