הוא אחד כזה שכולם אוהבים.חביב על הבריות.הוא מקסים את כולם.יש לו חיוך עם שתי גומות.השיניים שלו לבנות ויפות,הוא גבוה.מטר תשעים.בנוי לתלפיות.שרירי.אבל מעבודה.לא חדר כושר.זה לא בשבילו.הוא גורר צמיגים ויש לו פטיש 5 קילו.הוא תולה חבלים על עצי אקליפטוס ומטפס עליהם כמו קוף במין חינניות כזאת למרות הגפיים הארוכות.יש לו שרירים בבטן.בכתפיים.בידיים.יש לו שיער בחזה ואז שביל עדין של שיער עד למטה.הידיים שלו לא שעירות.העור שלו מהמם ורך.הוא מצחיק ושנון.הוא רגיש מאוד.יש לו ראש מלא תלתלים או קצוץ ,תלוי במצב רוח,ואין מישהו או מישהי שלא נשבים בקסם שלו.הוא משהו מיוחד.
הוא היה מרים אותי באויר ומסובב אותי כאילו אני שוקלת כלום.מצמיד אותי לקיר ומנשק.מעלה אותי בקלילות על השיש במטבח.הייתי כורכת את הרגליים סביב המותניים שלו והוא פשוט היה יכול להתחיל לרקוד.הכוח שלו,היחס שלו אליי משך אותי כל כך.
לא הצלחתי להבין מה הוא ראה בי. כשהוא היה קורא לי יפה או סקסית הייתי נקרעת מצחוק.לא האמנתי לו. לא הצלחתי לראות את האישה שהוא ראה.הוא תמיד היה צוחק שהוא התחתן איתי בגלל הציצים ובגלל איך שאני מבשלת ואופה.איכשהו לזה היה לי קל יותר להאמין.
לפעמים אני תוהה אם הייתי רואה את האישה שהוא ראה,אם הייתי יכולה להיות עבורו אישה יותר טובה.
קשה לי עם אנשים יפים מדי.מוצלחים מדי.טובים מדי. משהו תמיד מרגיש לי לא נכון איתם.
הוא פגע בי.כל כך הרבה.כל כך חזק.וזה כל כך קשה להודות בזה.
מישהי שאלה אותי היום.נשמתי ועניתי כן.
אני לומדת לשחרר.אני מתקדמת.אבל לפעמים,אני נזכרת ברגעים שהיו ותוהה איפה היו הסימנים.ואיפה תמר שידעה שמשהו לא בסדר והסתנוורה למרות זאת.