יש דברים שאני שונאת.לא הרבה. באמת לא הרבה.
יש מילים שמוציאות אותי מהדעת.
יש מישהו אחד שאני שונאת.
ויש הרגשות שגורמות לי לחלחלה.
פעם קודמת הוא שלח לי הקלטה קולית.
"למה את אומרת תודה כשאני אומר לך שהבלגן שלך מקסים.אני מגיע ויש מזלג בכיור,מזכיר לי למה ברחתי מפה"
ההקלטה הבאה הייתה הבת שלי בת השנה צורחת ב12 בלילה ,כשאני במרחק 3 שעות נסיעה והוא אומר לי שהיא תבכה עד שאני אחזור ושאם היא תמשיך לבכות עוד חצי שעה הוא שם אותה במרפסת.
(*הכל בסדר.)
שלשום בלילה הייתי ערה עד עשרה לחמש לסדר כביסות וארונות.
כי היום תהיה ביקורת.הוא יבוא.
אתמול בבוקר איבדתי את הסבלנות על הבן שלי כי הייתי עייפה.כי שעת שינה אחת.כי סטרפטוקוק.כי החיים. הכרחתי אותו ללכת לבית ספר כי ימות העולם אני לא מוותרת לו כמו שוויתרו לאבא שלו.וליוויתי אותו עד הכיתה.ואמרתי למורה שהיה בוקר מחורבן.והכל בגלל ששכחתי להעביר את המכונה האחרונה למייבש.אז לא היו לו את המכנסיים שהוא אוהב.
הוא התגבר חמש דקות אחרי שנכנס לכיתה וקיבלתי תמונה שלו מחייך.
אני לעומת זאת...לוקח לי יותר זמן.
האשמה.המצפון.
הברקתי את הבית.אמא שלו הגיעה הבוקר לבדוק שהשארתי לו נקי את הבית שלי.שאלה אם אולי כדאי שאני אקנה עוד אוכל שיהיו לו עוד אופציות לילדים. ואז היא עברה בחדרים."למה על המיטה של העפיפון אין מצעים?" כי ברח לה פיפי בלילה.זה בכביסה.הוא יצטרך להעביר למייבש.
זה היה נראה לה גדול עליו.אמרתי לה שאני נוסעת.אין לי זמן לחכות למכונה.
"את חושבת שהוא יבריז? הוא לא ענה לי לשיחות".
הוא ענה לי.הוא לא יבריז.והוא יעביר למייבש. והוא לא ילד קטן.הוא אבא.לארבעה ילדים קטנים.ויש לו מחוייבות.ואני צריכה לשמור על עצמי.
נתתי לה חיבוק.אמרתי לה שיהיה בסדר.ניחמתי אותה.
ונסעתי.