היה לי סופש טוב.באמת.
ואז אני מדברת איתך.שבת בצהריים.מסתבר שהלכת. אתה בא פעם בחודש.ופשוט הלכת.אמא שלך עם הילדים.אני כבר יודעת שהמצב הרגשי של הילדים הולך להיות זוועה.שיום ראשון בבוקר יהיה קשוח. אמא שלך מרדימה את הילדים אצלה בבית. אני מגיעה הביתה והבית הפוך.הבלגן בכל מקום,בצורה מזעזעת.
אני לא מבינה את זה.אתה כזה מסודר.אתה מתלונן על הבלאגן שלי ,על מי שאני ,אני מתקתקת את כל הבית ערב לפני שאתה מגיע.אני נשארת ערה עד לפנות בוקר.ואתה משאיר לי את הבית כמו חורבה. הבית,המרפסת,המיטות של הילדים,הכל הפוך.
אני מגיעה אל אמא שלך.היא מתחילה לשאול אותי מה לעשות איתך.איך אפשר לעזור לך.ושכדאי שאני כבר אשאר לישון פה כי לילדים יהיה קשה עכשיו לחזור הביתה ושהם צריכים אותי.כי אתה ברחת.אתה ברחת.
יום חמישי הבנתי כמה אני לא ונילית.וזה ביאס אותי.מאוד.אבל אני כל כך לא שם.
אני מרגישה שבורה ומקולקלת.
אבל היה לי סופש טוב. וכנראה האחרון החופשי לתקופה הקרובה.