אני לא יודעת איך אני מרגישה.
אני לא בטוחה בכלל מה אני חושבת.אם אני חושבת בכלל.אם אני לא פועלת אוטומט, על אינסטינקט של לרצות בכל מה שזה קשור אליו.כל כך מפתה.הכל כל כך מפתה.
מה אני רוצה?
אני מנסה לחשוב.לנתח.ואני לא מצליחה.
אני רוצה הכל.
סביר להניח שאני לא אקבל כלום.שאני אלך ואהרוס את עצמי כמו שרק אני יודעת.לחתוך את עצמי בסכין רק כדי לראות שהדם באמת יורד ועכשיו הוא פשוט נשפך לו. ואיזה יופי הצבע האדום.
אפשר לבכות עכשיו?
הדמעות לא יורדות.יש מין אוסף מטומטם של בליל רגשות שאני אפילו לא מזהה מרוב כהות.כל מה שלא קשור לילדים שלי פשוט לא נוגע.הכל אטום וסגור.
אז מה הפלא שאני לא בטוחה שהדם יירד אם אני אחתוך את עצמי בסכין.
אולי הכל באמת מטומטם. אני כבר לא יודעת כלום.לא מרגישה כלום.לא בא לי כלום.
בא לי להיכנס למיטה ולישון שבוע ושאף אחד לא ידבר איתי.ושוקולד, מלא שוקולד.ויין.מלא יין.
הוא שלח לי הודעה שהוא אוהב אותי.הוא עדיין שמור לי בפלאפון עם סיומת של חיבה והמילה "שלי".כאילו אי פעם היתה לזה משמעות.אני לא יודעת למה אני לא משנה את זה.הוא רוצה שאני אבוא אליו.
"סדנה אחת ואת תראי את העולם אחרת.את תראי אותי אחרת".רציתי לצחוק שזה כמו ההודעות שאני מקבלת של "אני השולט הכי טוב שיהיה לך בחיים.1.87 שרירי ומרשים.ואני אוהב שיש מה לתפוס." הם רק לא יודעים שאני בורחת.ואני רצה מהר יותר ממה שהם חושבים.
אני שואלת אותו אם הוא יגיע לילדים. הוא מעדיף לאכול כוסמת.
שייחנק.