אני מפחדת.אני לא מבינה למה אבל אני מתה מפחד. "כי את משנה את דרך ההישרדות שלך.פעם ראשונה שאת נלחמת.את שמה גבול.ואת מאבדת שליטה. עכשיו זה כבר בידיים של בית משפט.התחלת תהליך שאין לך שליטה עליו.אני אקח את זה לבדסמ,שאת אומרת שאת רוצה לתת למישהו שליטה אבל בפועל את לא מצליחה,פה עשית את הצעד.וזה מפחיד."
היא עוברת לדבר על התאונה. "איך היית מרגישה אם היית אומרת לאבא שלך שנשברה לך היד ואת צריכה ללכת לבית חולים? " הוא היה מתאכזב. לא היה לו כוח. "ומה קורה כשאבא מתאכזב?" אני משתתקת. אני אוהבת את אבא שלי.הוא אבא טוב. "אני יודעת.אני יודעת תמר. את במקום בטוח."
"את יודעת שיש מערכות יחסים שבהן אנשים רוצים לעשות בשבילך משהו כי זה הקשר.כי אכפת להם.כי את נוגעת בלב.כי את חכמה.כי את כייפית...." היא ממשיכה ואני פשוט מנענעת את הראש לשלילה מולה.
"לא על כל דבר שמישהו עושה בשבילך את צריכה למצוץ לו תמר.יש לך בלבול בשפות.בין שפת האהבה לשפת הפגיעה".