פסח לפני שנה ,הייתי במקום אחר בחיים שלי. הייתי אבודה עד כלות, הנשימה דרשה ממני מאמץ. הרגשתי שהגעתי לתחתית של התחתית ואין עוד מאיפה לגרד שאריות של חיים. נשאר רק שחור שלא יורד.
הגדול שלי נולד בי"ג ניסן.ערב ערב ליל הסדר, הברית שלו הייתה בערב חג שני של פסח.בבוצר.הייתי כאובה, צולעת בגלל תפרים,הורמונלית,בלחץ ובמתח ולא הבנתי למה אני עושה את זה לילד שלי.הוא לא הצליח לינוק אז שאבתי בראבק,שזה קשוח יותר מלהניק.זה להצמיד אותו לפטמה,להבין שלא יקרה שוב ולתת שאוב ואז לשאוב שוב.וככה כל שעתיים לפי ביקוש.בברית שלו,אבא שלי אמר לי "מעכשיו תתחילי לחשוב על הבר מצווה שלו..." כי פסח.כי לוגיסטיקה מעצבנת.אני בעיקר בכיתי עד שלקחתי אותו איתי הביתה והשארתי את כולם לאכול ולחגוג את הדבר הבלתי נתפס שעשינו עכשיו לבן שלנו.
חג שני היום.אני מסתכלת על הבן הגדול שלי. ואני חושבת על שנה שעברה ועל הברית שלו.ועל הבר מצווה.פתאום אני תוהה על עלייה לתורה.ומי יהיה איתו.מי יעמוד איתו כשהוא יקרא בתורה.מי ילמד אותו להניח תפילין.ואיזו דמות גברית תהיה עבורו מודל טוב. והאם אני אוכל להכניס לו מודל גברי טוב לחייו.מעבר לשכן ולדודים שהוא רואה אחת ל...
זאת הייתה חופשת פסח מאתגרת.היה לי קשה.היה לי גם כיף ומצחיק והמון רגעים של אושר וזכרונות טובים. אבל גם הרבה עצב.הרבה הבנה של המציאות שהולכת להיות.הרבה לבד.לבד של אחריות ענקית .ארבעה עולמות שעומדים על הכתפיים שלי.אני מקווה שאני מספיק חזקה וחכמה להכיל ולהגדיל אותם.שיהיו טובים.שיהיו בטוב.זה המון לסחוב.
אני כל הזמן מסתכלת אחורה.בודקת איפה הייתי.מאיפה באתי ולאן אני הולכת.ובפני מי אני עתידה לתת דין וחשבון.הדרך ארוכה ומפותלת.השנה הזאת הייתה פסיכית.באמת.אין לי מילה אחרת.כבד לי.אבל אני עדיין הולכת.קדימה.